לפני 13 שנים. 23 ביוני 2011 בשעה 13:22
הקטנה ישנה, אני לבד מול המחשב בשקט.
כל הלילה התהפכתי.
בת דודתי האהובה מתחתנת הערב ובמקביל, בקצה אחר של הארץ, תתחתן גם אחת החברות הכי טובות שלי.
הלב שלי נקרע מהידיעה שלא אוכל להיות עם שתיהן.
המשפחה במקום הראשון.
בקרוב אסע למרכז לבקר את החברה, לראות את התמונות, לשמוע חוויות, אבל זה לא כמו להיות שם איתה, ללוות אותה ולתקן את האיפור לאחר כל דמעה כמו שתמיד תיכננו.
אני אהיה עם בת הדודה, לנגב את הדמעות שלה ולתקן לה את האיפור.
לא רק זה הדיר שינה מעיני,
גם התחרות ביום שני.
מה חשבתי לעצמי כשנרשמתי?
לא היה לי זמן כמו שצריך לתכנן, בקושי שירבטתי איזו סקיצה.
לא הכנתי כובע מפואר או מצועצע להשלים את המראה, ודוגמנית סגרתי רק לפני שבוע אחרי מסע חיפושים בין חברותיה של אחותי.
לפחות החברה הכי טובה שלי תהיה איתי שם, תצייר איתי שם, תיצור איתי שם ויהיה לנו כל כך כיף שבכלל לא נחשוב על זה שזו תחרות ויש פרס ראשון ממש שווה שמאוד מתחשק לי לקחת הביתה יחד איתה.
כי אם נזכה שם אז בשנה הבאה יהיו לנו שישה ימים רחוק מהכל, לצייר ביחד.
בלי לטפל באף אחד פרט לעצמנו, בלי לדאוג לאף אחד, חופש מוחלט ליצור - לצייר.
זה מה שהכי הכי חסר לי בחיים עכשיו - החופש הזה בלי לדאוג לאף אחד.
היכולת להחליט שעכשיו לא אכפת לי מה קורה עם שאר העולם, אני רוצה לצייר!
הילדה כבר בת 3, אוטוטו תכנס לגן בספטמבר, ובבקרים תהיה לי רק את הסבתא שלי על הראש (לא שזה לא פרוייקט בפני עצמו, אבל כשזו רק היא זה יותר קל בכל זאת).
הסבתא כבר בת 95, מכורה להרגלים ישנים שקשה עד בלתי אפשרי לשנות, למרות שהם עושים לה נזק, מכורה לטניס ברמות קשות עד שאין עם מי לדבר עד שיגמר ווימבלדון (ולפני זה הרולאן גארוס או מה שזה לא היה...), וכשאני מנסה לעודד אותה לעשות איזה שינוי קטן שישפר את איכות חייה היא נלחמת בי כאילו שאני לא בעדה.
כן, היא רוצה ללכת להתעמלות בחוג במועדון גיל הזהב, אבל לא בימים שיש טניס כי אז היא תהיה עייפה מדי ותרדם מול הטלוויזיה. היא לא רוצה שידקרו אותה אבל אחרי שגם הספרית הבטיחה לה שדיקור סיני עוזר מאוד לכאבי הפרקים ולנזלת הכרונית אז היא הסכימה שאני אקבע לה תור - מתישהו לחודש יולי. פדיקור רפואי היא הסכימה רק אחרי שהודעתי לה שהציפורניים שלה במצב כזה חמור שאני לא מעיזה לגעת בזה בעצמי, והיא לבד כבר לא מצליחה.
היא מתעקשת לשפשף את עצמה בליפה במקלחת למרות שהעור שלה כבר כל כך דק שהיא פוצעת את עצמה. גם לקבוע לה תור לרופא עור ולהביא אותה להבנה ששום דבר לא יקרה אם היא לא תשייף לעצמה את העור לכמה ימים כדי שהעור קצת ירפא - גם זה היה סוג של מלחמת התשה.
אם רק היה לי לא אכפת ממנה זה אולי היה יותר קל, אבל אני לא מסוגלת לראות אותה מזניחה או מתעללת בעצמה מתוך הרגל.
היא כבר שברה ירך לפני שנתיים וחצי כשניסתה לטפס על שרפרף, ונפלה שוב לפני שנה כשהתעקשה להרים איזה נצנץ שנפל לבת שלי מהשמלה על הרצפה.
אני מבינה שהיא מסרבת להשלים עם מגבלות הגיל, אבל היא כבר לא לגמרי חושבת בהגיון לפעמים למרות שרוב הזמן היא לגמרי צלולה.
אז עכשיו היא צמודה אלינו ואנחנו מטפלים בה מקרוב ובמסירות ואהבה אין קץ, ורבים איתה בלי סוף כי אמנם היא עקשנית לא קטנה אבל גם לנו לא חסר.
בסוף כל מריבה אני מחבקת אותה ואומרת לה: "סבתא, אני לא סתם מתעקשת, חשוב לי שתהיי איתנו פה ולא שבורת עצמות בבית החולים. חשוב לי שלא תסבלי מכאבים אם יש דרך להקל עליהם בלי לסמם אותך בכדורים לא בריאים שלא ממש עוזרים, אני רוצה שלא יגרד לך העור ושלא תסבלי סתם מפצעים אז אני אמשיך לריב איתך על הדברים האלו עד שתישתכנעי".
היא מחייכת, משתפת פעולה ליום או יומיים, וחוזרת להרגלים הישנים...
כן, אני צריכה לעצמי קצת חופש.
בלי לראות את סבתא שלי משייפת לעצמה עם ליפה את העור עד זוב דם,
בלי להציב גבולות לבת שלי שתלך לישון בזמן,
רק לדאוג לעצמי, ולמלא קצת מצברים.
אז ביום שני אני רק אצייר 6 שעות יחד עם נעמה ואולי אזכה בתחרות שתתן לי עוד 6 ימים של ציור בנופים הקסומים של אוסטריה, עם החברה הכי טובה שלי לצדי, ושתינו לא נדאג לילדים ולמשפחה ולא לעבודה ורק נצייר, וננוח, ונהיה אנחנו כמו פעם, כשדאגנו רק לעצמנו כאילו היינו לבד בעולם!
