וניל עם פיצפוצית

בחודש האחרון אני מדגמנת הרבה.
גם לעיתים קרובות וגם יצאו לי כמה וכמה מרתונים של 6 שעות ביום, והיום אפילו 4 שעות מתוכן ברצף.

יש משהו ממכר בתחושות האלו של להיות מודל לציור ורישום, במיוחד בתנוחות הארוכות.
אני מניחה שלא בכל מקום יבינו את התחושה כמו כאן, למרות שזה ונילי לחלוטין.

יש משהו בלמתוח את גבולות הגוף, בהתערטלות המוחלטת הזו מול קהל ששקוע בהתבוננות - משהו מאתגר ומרגיע כאחד.
להרגיש את השרירים נמתחים, כואבים, את האברים כבדים ורוצים לקרוס ולהתנתק מהכאב ומהקושי ולהתעלות מעבר להכל
ולהמשיך בתנוחה הקשה שבחרתי בה למרות שידעתי ששעה וחצי בה זה עלול להיות סיוט.

ההתעלות שבסיום התנוחה, והמתיחות שאחר כך, שווה הכל. במיוחד כשאני מתעטפת ונודדת בין האמנים ורואה את התוצאות.
גם להם עשיתי חיים קשים עם ההקצרות והפיתולים, וזה השתלם.

כשיש לי קבוצות טובות עד מעולות כמו שיש לי במרתון סוף השבוע הזה, אני משתדלת יותר.
אני רוצה לאתגר אותם ואת עצמי, להגיע לקצה ולעבור אותו.

המזוכיזם הייחודי הזה מביא לי לקוחות חוזרים, וכשמדובר באמנים מוכשרים ומקסימים אז אני שמחה!

נכון שבמסיבת יום הולדת של שעתיים אני מרוויחה יותר מפי 3 בערך, ועובדת הרבה פחות קשה בלצייר פרפרים, דולפינים, פיות ונמרים, אבל הנשמה שלי צריכה את הסשנים האלו!

היום אפילו קיבלתי מאחד הציירים המוכשרים רישום במתנה. מסתבר שאת הרישום שהכי אהבתי גם המורה הכי אהבה. הוא חתם לי עם הקדשה. זה היה מרגש.
בד"כ האמנים "רכושניים" כלפי הציורים שציירו בסשנים האלו, את הציורים שהם לא אהבו הם משמידים ואת הטובים ממסגרים לעצמם או מוכרים, וזו הפעם הראשונה בכל השנים שניגש אלי צייר ואמר שכל כך נהנה לרשום אותי והוא רוצה שאבחר לעצמי את אחד הציורים במתנה. הוא גם מוכשר וגם מקסים! לו ולאשתו יש סטודיו לקרמיקה והוא הזמין אותי לבקר שם ולהתנסות באובניים. שנים לא עבדתי בחימר וממש בא לי.
מקווה שיצא לי בקרוב.
אולי כשהפיצפוצית תכנס לגן בספטמבר יהיה לי קצת זמן לחוות כמה דברים שהתגעגעתי אליהם.

טוף, עפה למקלחת רותחת ולהתכרבל.
זה היה יום מדהים אך מתיש, ומחר צפוי לי עוד יום שכזה...