יש לא מעט סוגי אהבה בעולם, ולכל אחת ואחת מהן הייחוד שלה.
מאחת האהבות הגדולות של חיי נולדה לי האהבה הגדולה מכולן, וכל מי שהוא הורה יודע כי אין שום אהבה שמשתווה לזו.
מה שהכי חסר לי פה בקצה העולם צפונה זו החברה הכי טובה שלי, שגרה במרכז.
אהבה של חברות טובות היא דבר מדהים, וכשיש איזה חיבור שמעבר על בסיס משהו שהוא חלק מאוד חזק ממי שאנחנו אז זה בכלל מעצים את הרגש.
זו האהבה שיש לי עם החברה הזו, נעמה המקעקעת, ששלחתי את כל מי שאני חפצה ביקרו אליה להתקעקע, כי שילוב נדיר כזה של כשרון, אינטואיציה של לקלוט מי האדם שמגיע אליה והיכולת לתת לו את הקעקוע הייחודי שמתאים רק לו או לה - זה דבר הראוי להערכה, הוקרה וטיפוח. וחוצמזה שאני פשוט מאוד מאוד אוהבת אותה!
יש לי כאן חברה נפלאה שעל הקו צפון-מרכז, ואנחנו מתראות מדי פעם וכל מפגש הוא חגיגה, ויש לנו דברים במשותף וגם הרבה דברים שלא, אבל אנחנו אוהבות וזה כיף, ויש את החברה הרחוקה פיזית אך קרובה בלב ששיחות הטלפון מקרבות אותנו עד כמה שניתן, אבל איפשהו, קיים הגעגוע למה שהיה לי עם נעמה כשהיינו קרובות פיזית - המפגשים התכופים, ליצור ביחד, לנשום אמנות באותה נשימה...
מאז שאני פה בצפון הכרתי אמהות רבות שהתקשקשנו במפגשים אלו או אחרים כשהילדים שיחקו בינהם, זה היה נחמד, ואפילו מצאתי כמה מהבנות האלו נעימות במיוחד לשיחה ולמפגשים קצת מעבר, אבל לא מצאתי אף אחת שהבעירה בי ניצוץ חזק של אהבה, כזו שגורמת לי לרצות להכיר, לדעת ולשתף עוד ועוד.
ואז זה קרה.
הציירת שמאוד חיבבתי עברה לפה, וביקשה שאדגמן בקבוצות שהיא מקימה, כמובן שהסכמתי בשמחה.
ומאז כל שיחה שמתחילה ממשהו מאוד "טכני" של לברר שעה או מידע אחר, הופכת לשיחת נפש של שעה ומעלה, והלב מתרגש ומחכה לשיחה ולמפגש הבא.
התאהבתי.
עכשיו יש לי חברה טובה חדשה שהיא במרחק רבע שעה הליכה, והיא מציירת ויוצרת ואני יכולה לנשום איתה אמנות כפי שנשמתי עם נעמה ופתאום אני מרגישה שאמנם בכל התקופה שאני בצפון נשמתי, אבל כשאני איתה יש לי פתאום הרבה יותר חמצן.
לפני 13 שנים. 26 בפברואר 2011 בשעה 20:52
