|
|
|
קפצתי לשניה לחפש תמונה בארכיון, אני לא באמת פה, למרות הזכרונות הטובים וכל האנשים שאני אוהבת.
ואם שלחתם לי הודעה ולא עניתי, זה כי כפי ששמתם לב, אני כבר הרבה שנים בוניל בלי הזהב המשדרג.
קמור, אם תקפוץ שוב אז תדע שלא שכחתי אותך ואת המעמולים ❤
נכנסתי כי נזכרתי בברכות המגניבות שכתב לי חבר לימי ההולדת ורציתי לחפש אותן.
ואז התפתתי להציץ לבלוגים ולחפש שמות מוכרים. בקושי מצאתי. התוונלתי כל כך מזמן וכבר לגמרי לא בעניינים.
אבל יש משהו נעים בלקפוץ לרגע או שניים ולהזכר בתקופה כל כך תוססת בחיי, עתירת אדרנלין וחברים טובים, להתרפק על זכרונות, להזכר בחבר יקר שהכרתי כאן ואיננו עוד, להזיל דמעה של געגוע, למסור חיבוק וירטואלי לכל האנשים שהיו חלק מחיי בעבר ולחזור לוניל ולשגרה.
חברה שאני מכירה כבר מזמן, מהעולם הונילי ששקעתי בו בנוחות בשנים האחרונות, הפתיעה ובאה לסופ"ש וכשהילדות שיחקו בחדר של הגורה ואנחנו התלחששנו בסלון על כוס קפה קר היא סיפרה לי: הכרתי מישהו, אני מאוהבת" ואני כמו חברה טובה ומתלהבת (בעצם - לא כמו, אני באמת חברה טובה ומתלהבת) אומרת לה: "ספרי ספרי" והיא לרגע מהססת "הכרנו דרך סוג של אתר הכרויות" ואני מזהה את הניצוץ: "הכלוב?" אני שואלת. "כן!" היא הופתעה.
זה היה הזמן להתוודות שפעם, בגלגול הקודם שלי, הייתי סוג של סלב פה, מקולרת לבטי בום הכתומה המהממת, ולאביס איש המעמקים, וחקרתי כיוונים מסקרנים ועולמות שלא הכרתי, והתאהבתי בבונדג' (האמנות ובצלם ואמן הקשירות שגם צילם את תמונת הפרופיל המהממת שלי).
אז קפצתי לביקור וקודם כל נורא מוזר לי להיות "רגילה" ולא מוזהבת כמו שהייתי תמיד, בימים ששחיתי פה כמו דג במים, ועוד יותר מוזר לי שאני לא מכירה פה כמעט אף אחד, וגם כשיש כינוי שנראה לי מוכר, אני לא בטוחה, ובטח כבר לא אדע לשייך ניק לפרצוף, אבל יש מצב שבזכותה אני אצוץ ואציץ פה קצת יותר...
כמה הזוי שאני נכנסת לכלוב כדי לחפש בבלוג שלי את המתכון לעוגת הגבינה שאני אוהבת להכין בשבועות כי לא הייתי בטוחה לגבי הכמויות והתעצלתי לקפוץ הביתה להציץ בספר המתכונים שלי.
אז בהזדמנות חגיגית זו - שבועות שמח לכל דרי הכלוב!
שנה שלמה לא כתבתי לפה?
כנראה שהחיים היו ממש ממש אינטנסיביים ואת רוב החבר'ה אני כבר פוגשת בפייסבוק ולא בין דפים אפלוליים ושחורים.
ובכל זאת היה נחמד להכנס לכמה דקות בעקבות הודעה שקיבלתי, להציץ בכמה בלוגים ולראות שיש לי פה עוד כמה פרצופים מוכרים ולהזכר שבעצם היה פה די כיף כשעוד היה לי יותר זמן...
ככה זה בגני הילדים, איך שנגמר חג אחד מתחילים חג אחר.
עוד לא נפטרנו משאריות הפירות היבשים ומהבוץ תחת הציפורניים וכבר מכתב בתיק ובו טבלה:
ביום ראשון - להביא פתק ובו כתוב למה קראנו לילד/ה בשמו/ה.
ביום ב' - להביא חפץ אהוב מהחדר של הילד/ה.
ביום ג' - דיסק עם השיר האהוב על הילד/ה.
ביום ד' - פתק ובו כתוב: "הילד/ה שלי הכי מוצלח/ת ב......."
טוב שביום חמישי הגננת ביום החופשי ובשישי יש קבלת שבת.
ליום ראשון זה היה קל - היא בחרה את השם שלה, מהחודש השני היה לי די ברור שזו בת ושזה השם שלה. הכי קל להפיל עליה את התיק. היא לא נקראה על שם סבתא או דודה, לא מתוך כמיהה לתכונה מסויימת או מתוך רכושנות (כל הליאת או לי-היא למיניהן). היא פשוט היא וזה השם שלה!
ליום שני שלחתי אותה לבחור משהו שהיא אוהבת מהחדר - היא בחרה בבובת פרווה קטנה של כלב ים מתוק. סבבה, בכיף!
ליום ג' מצאתי את עצמי צורבת בלילה עותק של "זרעים של מסטיק" כדי שתוכל להשמיע בגן את "יום הולדת מפלסטלינה". הכל בזכות יערה של סי-מאסטר, היא הדביקה אותי באהבה למחזמר החמוד הזה שמשום מה אמא שלי לא קנתה לנו את התקליט אז לא הכרתי את כל השירים ורק בזכות יערה עשיתי הכרות מעמיקה עם ההחמצה של ילדותי. הבת שלי התאהבה מיד, ובצדק!
ליום ד' שברתי את הראש: פתק? מה פתאום פתק? צריך איזה קלסר ממש גדול כדי לכתוב את כל מה שהילדה הכי מוצלחת בו. הסתפקתי בכמה דברים עיקריים בכתב קטן וצפוף. פתק, נו באמת...
היום קיבלנו דף משימות חדש:
ליום א' להביא חפץ של אמא. ומה הילדה ביקשה להביא? את הצדפים שלי! בת הים המושלמת הזו... יודעת מה הכי מאפיין את אמא! היא גם ביקשה להביא פלטה של צבעי איפור שלי ולצייר על הילדים בגן, אם הגננת תרשה.
ליום ב' להביא חפץ של אבא. היא בחרה להביא בורג שקיבלתי ממנו בגיל 19 ליום ההולדת (הוא טען ובצדק שזה הדבר היחיד שבאמת חסר לי). כמובן שהיא לא תיקח את הבורג הספציפי הזה ששמור במחבוא סודי למזכרת, אבל הכנתי לה בורג דומה והעיקר הרעיון.
ליום ג' להדפיס על דף תמונה מחוויה משפחתית ולכתוב כמה מילים מפי הילד/ה על החוויה. הקטנה עוד מתלבטת בין הקמפינג בקיבוץ דפנה לבין החתונה של אחי. בסוף היא בטח תבחר טיול עם החתולה שלה טייגר לילי או משהו כזה (:
ליום ד' להביא תמונה של אבא/אמא בגיל של הילד/ה. בביקור אצל אמא שלי חיטטתי באלבומים הישנים ומצאתי הפתעה - את מישלי P-:
היינו יחד בגן ולא ידענו את זה עד לא מזמן... מצאתי גם תמונות אחרות של עצמי - מה אגיד ומה אומר? גנטיקה זה דבר מדהים! יש לנו אותו שיער (ואפילו אותה התסרוקת עם הפוני), אותן עיניים ואפילו את אותה חתולה מנומרת, רק שלחתולה שלי קראו רינה (אמא שלי בחרה לה את השם) ולשלה טייגר לילי (:
ביום חמישי הגננת ביום החופשי שלה, אז הם יחגגו את יום המשפחה גם עם המשלימה וגם ביום שישי עם הגננת. בלעדינו...
אנחנו נבוא בסוף היום לאסוף את הילדים והחפצים, נשמע חוויות וסיפורים ונחגוג את המשפחתיות שלנו גם בלי לציין אותה ביום מיוחד.
הרי אנחנו יודעים שלהיות משפחה זה חג שקורה בכל יום מחדש!
בכל ביקור פה אני מגלה עד כמה דברים פה נשארו די אותו הדבר: דיונים לטוב ולרע, טרולים שמאכילים אותם בקוצים ומרורים אבל הם בולעים אותם בשקיקה כאילו מדובר בתותים עם קצפת, והקיטורים התמידים שזה לא מה שהיה פעם.
אפילו פעם כשהייתי פה יותר זה כבר לא היה כמו פעם, בימי תחילת הכלוב כשהוא היה מועדון חברים די מצומצם. אבל ככה זה - כשיש הרבה אז יש הרבה מהכל - גם מהטובים וגם מהחרא, אבל לי כבר אין את הזמן והסבלנות לבחון ולברור, ואני כבר לא זוכרת אם הפעם האחרונה שראיתי את "כולם" היתה בפורים או שלא בפורים, לפני שנה או שנתיים באחת המסיבות שבאתי לאפר בהן. אני רק זוכרת במעומעם שכבר אז לא הכרתי את 99% מהפרצופים שהיו שם.
אני כבר לא שייכת, לא משוייכת, הטרולים היחידים שיש לי בחיי הם הבובות החמודות עם השיער הקופץ שאחותי הורישה לבת שלי.
הדיונים הבלתי פוסקים שבחיי סובבים את כמות הסוכרים שמותר או לא מותר לסבתא לספק לנכדתה האהובה - הלא היא בתי חובבת המתוק וההיפראקטיבית ברמות מטורפות מעודף סוכר.
אז אפילו לא הזהבתי את עצמי, לראשונה בכל שנותי בכלוב, למרות שמאוד אהבתי את הצבעוניות בפרופיל ואת ההיסטוריה בהודעות וכל שאר הפינוקים. כבר לא היה לי מה לבדוק בהיסטוריה כי אני לא מתכתבת פה עם אף אחד, אני לא צריכה יותר מחמש הודעות ביום או אפילו בחודש, אני פה כמה דקות בכמה זמן לקרוא חמישה או שישה בלוגים של אנשים שאני אוהבת ואפילו לא תמיד יש לי אנרגיות להגיב או ללחוץ על ה"לייק". אני שומרת את האנרגיות האלו לפייסבוק, שם אני הכי אני - אמא.
מעלה תמונות של הילדה בטיול, בגן השעשועים, מדליקה נרות חנוכה...
משתתפת בדיונים על טיפולים טבעיים נגד הצטננויות חורף בילדים, או איפה קונים בגדים בזול שלא יהיה אכפת שם חוזרים מצופים בגואש ובדבק, איך משווקים לקטנטנים אוכל בריא שלא יאכלו רק ג'אנק וכו'.
החברות הכי טובות שלי בפייסבוק הן אמהות (חלק אפילו ייבאתי מפה) והרכזת של פעילויות לגיל הרך אצלינו בכפר.
אני עלולה / עשויה למחוק חברים מהפייסבוק אם התכנים והסטטוסים שלהם פרובוקטיבים מדי - אתכם הסליחה מראש אם יצא וזה אחד/אחת מכם.
זה לא שהפסקתי לאהוב את הכלוב, ולא אתכם, החברים מפעם, ויש לי זכרונות נהדרים מתקופה אחרת שנראית לי כל כך רחוקה, לפעמים בריחוק כזה שכאילו היא היתה רק איזה חלום שהתעוררתי ממנו מזמן עם חיוך שאני לא זוכרת בדיוק כבר ממה...
אולי יום אחד יתחשק לי להזכר?
בינתיים טוב לי עם השיעמום, והחיים השקטים והפשוטים של האימהות, בהם הסערות הבודדות הן סביב אסיפת הורים בגן והסעות לחוג.
במקפיא - גלידת וניל צרפתי.
במקרר - מעדני חלב בטעם וניל או משקה בוקר בטעם וניל, תלוי מה שהיה בסופר ביום הקנייה.
כדי לא לקנות חלב בטעם וניל שהוא עתיר סוכר ואני לא רוצה לדעת מה עוד, עברנו השבוע לתה וניל עם קצת סוכר וחלב.
האימהות הפכה אותי לונילית אקסטרה, מסתבר שזה הטעם המועדף על הגורה ולפחות כרגע - גם עלי...
שבת שלום לכולם!
שנה טובה, גמר חתימה טובה, חג שמח למקרה שלא אכנס שוב לפני סוכות וכו' וכו' וכו'...
החיים צפופים בחגים, אמא הופכת לסיר לחץ שלא מפסיק לבשל למרות שהיינו במהדורה מצומצמת השנה,
עם הגורה הכנו ברכות לראש השנה למשפחה ולשכנים ולעוד כמה חברים קרובים. היא התחילה לצייר מדהים לגילה. הבטחתי לה שתצטרף
אלי לעסק בגיל 15. אני ממש גאה בה!
לא, אני לא הולכת לצום. אני את מכסת הצומות שלי כיסיתי מגיל 12 ועד לפני 3 שנים,
אפילו בהריון צמתי (כי עדיין לא ידעתי בכלל שאני בהריון). עכשיו אני צריכה את האנרגיה בשביל הנסיכה ההיפרית המהממת שלי,
וגם ככה המצפון שלי נקי. זה לא כמו פעם שיכולתי להתפחלץ במיטה או בספה עם ערימת ספרים במיטה ולפני ששמתי לב עבר לי הצום.
גם לא עשיתי רשימת החלטות לשנה החדשה. אני ממשיכה עם הכיוון הכללי של עכשיו עם שאיפה לשיפורים כמו תמיד.
אם זה לא מקולקל אז לא צריך לתקן, ככה אומרים...
אז ברכות ואיחולים לבביים לכל האנשים הטובים והסוטים שמרביצים רק ברשות, ועוצרים כשמבקשים, והרבה יותר אמיתיים מכל אלו שבכל
השנה לובשים יותר מסכות מבפורים, וצבועים יותר מבהאלווין!
מה כל הקטע הזה של מאות צפיות בבלוג שלי כשאני בקושי פה?
הגורה בגן, עיקר הדילמות שלי בחיי הנוכחיים זה מה לשים לה בסנדוויץ' ומה להכין לצהרים כשהיא חוזרת מורעבת מהגן כי היא כיבדה
לעומר את הסנדוויץ' או שסתם לא התחשק לה סלמי (אחרי שערב לפני היא לא רצתה לשמוע על שום דבר אחר בכריך) או שאחרי טיול
וחוג תנועה / מחול / מוזיקה לא משנה כמה אכלה בגן - היא תחזור מורעבת (חוץ מהיום שחילקו להם גם עוגיות סמיילי וגם שלוקים
ורוב ארוחת הצהריים שלה הועברה ישירות מהצלחת לחתולים).
או אולי מעניין אתכם חוג החיות ביום ראשון? יוגה לילדים ביום שני? סתם ללכת לגן שעשועים / חברים / שכנים / טיול בוואדי
בשאר ימות השבוע?
אולי אתם רוצים שאשתף אתכם במייל היומי מהגננת, משהו בסגנון:
"להורים שלום,
בדקנו את תיבת האגרות לשנה טובה ורק מחצית מהילדים קבלו אגרת.. אנא שלחו לנו אגרות בכדיי שנוכל לחלק אותן לכולם ביום שישי
בקבלת החג.
היום חווינו שיעור תנועה עם XXXXXX הדבקנו חלקיי גוף שונים {בכאילו..}
בשיעור מוסיקה עם XXXXXXX צעדנו לצלילי התוף הגדול ...
התחלנו לחלק אגרות שנה טובה לאהובים עלינו:
לXXXXXX, לXXXXXX
נמשיך לחלק גם מחר :לגן הבוגר ,לכיתה א ,לXXXX המנהלת ,לXXXXXXX היקר ועוד...{המלאכה רבה }
עבדנו עם צבעי ידיים הכנו אגרות בצורת יונים כשהידיים הן היונים...
זה הכל להפעם
צוות הגן"
אז זה מה שמעניין אתכם לבדוק פה?
סוטים!
המממממממממ... פתאום שמתי לב שהגננת משתמשת בסוגריים המקושטים { האלו }...
האם זה אומר שהיא ?!? לאאאאאאאא, לא נראה לי... לא יכול להיות...
או שכן?
