בכל ביקור פה אני מגלה עד כמה דברים פה נשארו די אותו הדבר: דיונים לטוב ולרע, טרולים שמאכילים אותם בקוצים ומרורים אבל הם בולעים אותם בשקיקה כאילו מדובר בתותים עם קצפת, והקיטורים התמידים שזה לא מה שהיה פעם.
אפילו פעם כשהייתי פה יותר זה כבר לא היה כמו פעם, בימי תחילת הכלוב כשהוא היה מועדון חברים די מצומצם. אבל ככה זה - כשיש הרבה אז יש הרבה מהכל - גם מהטובים וגם מהחרא, אבל לי כבר אין את הזמן והסבלנות לבחון ולברור, ואני כבר לא זוכרת אם הפעם האחרונה שראיתי את "כולם" היתה בפורים או שלא בפורים, לפני שנה או שנתיים באחת המסיבות שבאתי לאפר בהן. אני רק זוכרת במעומעם שכבר אז לא הכרתי את 99% מהפרצופים שהיו שם.
אני כבר לא שייכת, לא משוייכת, הטרולים היחידים שיש לי בחיי הם הבובות החמודות עם השיער הקופץ שאחותי הורישה לבת שלי.
הדיונים הבלתי פוסקים שבחיי סובבים את כמות הסוכרים שמותר או לא מותר לסבתא לספק לנכדתה האהובה - הלא היא בתי חובבת המתוק וההיפראקטיבית ברמות מטורפות מעודף סוכר.
אז אפילו לא הזהבתי את עצמי, לראשונה בכל שנותי בכלוב, למרות שמאוד אהבתי את הצבעוניות בפרופיל ואת ההיסטוריה בהודעות וכל שאר הפינוקים. כבר לא היה לי מה לבדוק בהיסטוריה כי אני לא מתכתבת פה עם אף אחד, אני לא צריכה יותר מחמש הודעות ביום או אפילו בחודש, אני פה כמה דקות בכמה זמן לקרוא חמישה או שישה בלוגים של אנשים שאני אוהבת ואפילו לא תמיד יש לי אנרגיות להגיב או ללחוץ על ה"לייק". אני שומרת את האנרגיות האלו לפייסבוק, שם אני הכי אני - אמא.
מעלה תמונות של הילדה בטיול, בגן השעשועים, מדליקה נרות חנוכה...
משתתפת בדיונים על טיפולים טבעיים נגד הצטננויות חורף בילדים, או איפה קונים בגדים בזול שלא יהיה אכפת שם חוזרים מצופים בגואש ובדבק, איך משווקים לקטנטנים אוכל בריא שלא יאכלו רק ג'אנק וכו'.
החברות הכי טובות שלי בפייסבוק הן אמהות (חלק אפילו ייבאתי מפה) והרכזת של פעילויות לגיל הרך אצלינו בכפר.
אני עלולה / עשויה למחוק חברים מהפייסבוק אם התכנים והסטטוסים שלהם פרובוקטיבים מדי - אתכם הסליחה מראש אם יצא וזה אחד/אחת מכם.
זה לא שהפסקתי לאהוב את הכלוב, ולא אתכם, החברים מפעם, ויש לי זכרונות נהדרים מתקופה אחרת שנראית לי כל כך רחוקה, לפעמים בריחוק כזה שכאילו היא היתה רק איזה חלום שהתעוררתי ממנו מזמן עם חיוך שאני לא זוכרת בדיוק כבר ממה...
אולי יום אחד יתחשק לי להזכר?
בינתיים טוב לי עם השיעמום, והחיים השקטים והפשוטים של האימהות, בהם הסערות הבודדות הן סביב אסיפת הורים בגן והסעות לחוג.
לפני 12 שנים. 29 בדצמבר 2011 בשעה 6:48
