רק עוד כמה ימים תתחיל שנת הלימודים.
כשהייתי בביה"ס כנראה התבאסתי מזה, בתיכון דווקא שמחתי כי בחופשים עבדתי והתגעגעתי לחברות ולמגמת האמנות שאהבתי כל כך.
בצבא מי שם לב לתאריך הזה בכלל, ואח"כ כשעבדתי במועדוני ילדים של בתי המלון זה רק אמר לי שאם לא יהיו ילדים במלון אז תהיה לי חופשה כפויה (שניצלתי היטב לקורס צלילה ולצלילות מופלאות בארבעת השנים שחייתי באילת). אח"כ זה שוב לא ממש שינה לי משהו במשך די הרבה שנים.
עכשיו אני בהדחקה.
לא רוצה לספור את הימים ולגלות כמה זה קרוב.
לא רוצה שישה בקרים בשבוע, כמעט כל שבוע, בלי הגורונת המצחיקונת שלי איתי.
רוצה ששוב נהיה חופשיות לטייל בוואדי, או לרדת מההר לים, או לטייל ולפגוש משפחה וחברים.
אבל זה לא יקרה.
בראשון בספטמבר היא מתחילה גן טרום חובה.
נכון, היא לא מתגייסת, והיא תהיה שוב בבית בצהרים (את המייל מהגן בו שאלו אם נהיה מעוניינים בצהרון מחקתי ברגע הגיעו בבעתה) בכל יום, ובשבת היא תהיה איתנו כל היום.
כן, אני יודעת שהיא תהנה מהחברה ומהאתגרים החדשים,
ואני יודעת שלי יהיו כמה שעות של שקט (חוץ מהשעות שסבתא שלי תחפור לי בשכל),
אבל...
מה פתאום היא כבר כזו גדולה? רק אתמול היא היתה כזו פיצפונת...
עוד מעט היא כבר תרצה את המפתחות של האוטו ותעלם אלוהים יודע לאן...
מי הריץ את הסרט של החיים שלי כל כך מהר קדימה?
איפה הפאוז פה?
אולי אפילו להריץ קצת אחורה ולהסניף עמוק את הריח של תינוקות שהיה לה וכבר כמעט ונעלם.
יש לה כבר תיק טרולי עם פיות ובקבוק תואם. גם קופסת אוכל עם נסיכות.
היא כבר בוחרת לבד איזה בגדים ללבוש ומבקשת ממני לשנות לה תסרוקות.
היא מתבשמת לבד (לפחות מישהו בבית משתמש בכל הבקבוקים היקרים האלה...) ומתמרחת בכל הקרמים שאני מתמרחת בהם מיליון פעמים לא - פעם אחת כן...
כל עוד היא רצה אלי לקבל ולתת חיבוק ונשיקה זה עוד בסדר.
אני לא רוצה לחשוב מה יקרה כשהיא תגיע לגיל של "אמא, דייייייי!"
לפני 12 שנים. 24 באוגוסט 2011 בשעה 13:11
