וניל עם פיצפוצית

אם הפתיחה המחודשת של הדאנג'ן היתה לפני 4 שנים או אפילו אולי רק 3 אז סביר להניח שהייתי באה.
אם זה היה קורה אפילו לפני 5 או 6 שנים אז בטח הייתי מגיעה.

אבל היום? הערב?
אין מצב!
יש לי אירוע מחר ומחרתיים ונסיעה לסופ"ש בלי הילדה ואין מצב שאני מאריכה את השהות בלעדיה בעוד ערב כדי להיות במסיבה, מגניבה ככל שתהיה.

סדרי העדיפויות שלי השתנו יחד איתי.
היום האמהות היא בעדיפות ראשונה. אח"כ כל השאר.

היום ניסיתי להיות כמה שיותר עם הקטנה, למרות שהיו לי מיליון סידורים והתארגנויות, אבל אחרי שלושה בקרים השבוע בהם עבדתי בקייטנות וחזרתי הביתה תשושה, זה היה הכרחי לאפשר לנו זמן איכות לפני שני ימים ושני לילות בהם לא אהיה שוב בבית.

זה נכון שאני זוכרת היטב מי הייתי לפני האמהות, ויש הבלחות וניצוצות של "אני" הבסיסית בין כל "אני האימהית" אבל זה ברור לי שזה כבר לא מה שהיה פעם.

רוב החברות שלי היום הן אימהות לילדים קטנים או בדרך לאמהות בצורה זו או אחרת.
חיי משפחה הם העיקר וחיי "הקהילה" הפכו מקהילת הבדס"מ לקהילת הכפר ובעיקר המרכז לגיל הרך.

כשאני לא עסוקה בחיי המשפחה שלי אז אני מוצאת את עצמי פעילה למען הקהילה פה בכפר, מכינה מוזיקה לפיקניק המשפחות, עורכת או כותבת כתבות למקומון על פעילויות המרכז לגיל הרך, בהתכתבות עם רכזת התרבות על דבר זה או אחר, או עם אחראית קייטנות הגנים.

אני אשכרה עושה "דברים של אמהות" כמו להכין פלקטים, מודעות, עוגות ועוגיות לכל מיני אירועים, ורק חסר שאתלבש בשמלה מעומלנת עם סינר ואשים סרט בד בשיער כדי להראות כמו קריקטורה של האישה האידאלית באמריקה של שנות החמישים.

והאבסורד הגדול - אני אוהבת את זה!
(לא את הדרס קוד המזעזע, רק את ההתעסקויות השטותיות האלו)...

רק שבין האמהות וחיי המשפחה, לחיי הקהילה, יש לי גם את העסק שלי לנהל ולשווק וזו בעיקר הסיבה שאני עוד ערה בשעות שכאלו כשאני צריכה עוד להתקלח ולחפוף ראש ולהכנס למיטה לישון כי מחר יש לי השכמת גורה ב - 07:00 בבוקר, ועוד נסיעה לת"א לסופשבוע של עבודה!

יאללה, עפתי!

אח"כ אני בטח אתעדכן באיך היה ומי היה וכל שאר הבלי העולם סתם כדי לחייך ולהתרפק שניה על הזכרונות לפני שאתרפק על הבת המדהימה שהיא הרבה יותר נעימה ומדהימה לי מכל דבר אחר שבעולם!