וניל עם פיצפוצית

שנים התנדבתי בכל הזדמנות: ילדים חולים, ילדים עם צרכים מיוחדים, מבוגרים עם צרכים מיוחדים, החבר'ה בשלוותא ומה לא?
הסיפוק הזה שבנתינה היה ממלא אותי באושר, ושלא לדבר על הכנסת החיים לפרופורציות - פתאום המינוס הקטן בבנק נראה זניח, כל הצרות הקטנוניות נראות מפגרות וחסרות טעם לעומת הבריאות והחיים הנורמליים (פחות או יותר) שאני מנהלת.

ואז הגיע ההריון ואיתו צימצום ההתנדבויות - גם מטעמי בריאות לא לקחתי על עצמי התנדבויות בבתי חולים בהם יש יותר מדי חיידקים לא ידידותיים, וגם מפאת חוסר זמן (מה לעשות, בהריון צריך יותר שעות שינה :).
אחרי הלידה בכלל למי היה זמן?
אימהות לדרדקית היפרית זו עבודה מאוד טוטאלית, ולמי נשאר זמן וכוח לדברים אחרים, שלא לדבר על הבלגן במציאת בייביסיטר.

עכשיו הקטנה כבר גדולה בת שנתיים, החלטתי שהגיע הזמן לחזור לעיניינים ובאיזה אירוע בת מצווה שפגשתי בו רופאה אונקולוגית ילדים בכירה העברתי לה כרטיס למקרה שתזדקק לשרותי בהתנדבות לאירועים של המחלקה.
קיבלתי שני טלפונים מרכזות מתנדבים של קו לחיים, אחת משניידר ואחת מרמב"ם, שתיהן קיבלו את הטלפון מאותה רופאה, וביקשו ממני להתנדב באירוע של "קו לחיים" מחר בת"א, יום כיף לילדים בקאנטרי.

הסכמתי בשמחה,
התחננתי בפני אמא שתחנוך את היום הראשון של חופשת הסמסטר שלה ביום כיף עם הנכדה ושתשחרר אותי להתנדבות.
על הדרך סידרתי לי פגישת חיבוק והייתי מאושרת עד הגג ונרגשת לקראת המחר.

בצהריים דודה שלי מתקשרת בקול שבור, בעלה מאושפז במצב קשה (סיבוכי סכרת + אלצהיימר + פצעי לחץ ועוד כל מיני איכסים), הרופאים אומרים שזה עניין של שעות ספורות, מקסימום ימים ספורים.

אחה"צ קיבלתי הודעת טקסט מבת הדודה. אבא שלה נפטר. עוד לא נקבע מועד הלוויה.

מבחינת כולם, עם כל הכאב והצער - זו בעיקר הקלה. האיש כבר לא היה הוא עצמו כמה שנים, סרב לאכול כבר חודשים ונאלצו לחבר אותו לזונדה ולכבול אותו למיטה כדי שלא יתלוש צינורות מעצמו, ועם פצעי הלחץ שיצאו לאחרונה בכלל זה היה רק סבל מתמשך. הוא רצה ללכת ולדודה שלי היה קשה לשחרר.

קיוויתי שהלוויה תהיה אחה"צ, לקראת 15:00 כדי שאספיק להתנדב עד 14:00 כפי שסיכמתי עם הרכזות, שאמא שלי תוכל לשמרטף ושזה לא יקלקל את התוכניות.

מרפי הבן זו...
בערב הודיעו לנו שהלוויה נקבעה ל - 13:00.

אמא שלי והאחים הולכים ללוויה,
אמא שלי עשתה פרצוף כשאמרתי לה שתהיה עם הקטנה עד לפני הלוויה ואז תביא לי אותה לת"א לאירוע וחברה תהיה איתה ואיתי שם, ואחרי האירוע נחכה אצל החברה עד שתסתיים הלוויה ונחזור יחד הביתה.
אפילו עלתה האפשרות שאקח את הגורה איתי ועם החברה מתחילת האירוע אם כי אז ממש יהיה לי קשה לאפר, כי היא תדבק אלי די הרבה, אבל אם לא תהיה ברירה זה עדיף על כלום.
חברה של אחי אמרה שבכיף תשמור עליה אצלם בדירה, רק שנביא לה צעצועים. זו גם אופציה.
מחר אני אדבר עם אבא שלי, אולי הוא יוכל לשמור עליה בצפון ואז המסכנה לא תצטרך להיות קשורה לכסא הנסיכות שלה שעות ארוכות לכל כיוון בחום שיהיה מחר.

מחר בבוקר נהיה חכמים יותר.

עם כל הכבוד לדוד שלי ז"ל ולדודה ולבני הדודים,
לילדים באירוע אני אביא יותר אושר ותועלת מאשר אם אעמוד כמו מפגרת לראות איך קוברים קליפת אדם באדמה.

הילדים האלו רוצים לחיות ואני אעשה כל שביכולתי כדי להעלות חיוך על פניהם.
הרי ידוע שצחוקים וחיוכים מחזקים את מערכת החיסון ועוזרים לנצח גם מחלות קשות.
אני הולכת להגיע לאירוע, לא לחשוב על שום דבר פרט לאיך לעשות הכי שמח לילדים המקסימים האלו שעוברים כל כך הרבה דברים קשים.