אמנם זה רק לשישבת, וחצי מהזמן אני עובדת,
אבל כמה טוב להינות שוב מהפרטיות, מהנקיון, מהשקט, מהזמן הפנוי, מהמחשב הנגיש, מהישיבה, מהמים החמים, מהמיטה הנקיה והנוחה שלי...
בכל פעם שאני רחוקה מהדברים הקטנים האלו אני לומדת להעריך אותם יותר.
ואת החברים הטובים ששלחו SMSים למרות שאת חלקם ראיתי רק כמה שעות אחרי ובקושי היה לי זמן לענות...
מרוב תיזוזים וריצות בין חדר ההלבשה/איפור לבין הסט ועוד כמה הצלול לארט וכו' נשחקו לי הסוליות בסנדלים ומחר מיד אחרי העבודה אני מקווה שיהיה לי זמן לקנות איזה סנדל חדש נוח. הסנדל הישן והטוב שלי נפח את נשמתו היום באופן סופי לאחר חירחורי גסיסה שנמשכו כל השבוע, בהתחלה עוד חשבתי שאצליח להדביק את הסוליה - אבל היא התפוררה לגמרי לבסוף.
זה היה שבוע מטורף, קשה, שאפילו זמן לאכול וללכת לשרותים בקושי היה בו, מהבוקר ועד לפנות בוקר היה טירוף! המון שחקנים, המון ניצבים, המון עבודה, המון רעש, המון סירחון (ילד אחד שלא שמע על קיומו של דאודורנט וגרם לכל הסביבה להצחין כמו פגר, אני כל השבוע תהיתי איך זה שאין מעליו כמה נשרים חגים במעופם... בינינו קראנו לו "סמלי קאט" ושרנו בזמזום קלוש (נחנקנו מהריח) את שירה הטראגי של פיבי מ"חברים". אתמול נשברנו המלבישה ואנוכי, הכרחנו את הבחור לקרצף את עצמו במגבונים לחים והשפרצנו עליו חצי מיכל של דאודורנט ספריי כדי שנוכל לתפקד. היום הוא כבר שוב הריח כמו אסון אקולוגי... מלחמה אבודה...
יש כל כך הרבה חוויות מהשבוע הזה, אבל חוסר השינה מכריח אותי לגרור עצמי למיטה הנעימה שלי ולכתוב את ההמשך מחר.
מחר גם ככה השכמה ב- 7... קיטנה עם עוד ילדים רועשים מחכה לי.
אני מפחדת לפעמים שמרוב העבודות עם הילדים המופרעים והבעייתיים האלה יעבור לי כל החשק להיות אי פעם אמא... ואז אני מרגיעה את עצמי ויודעת שאצלי זה לא יקרה כי הכל מתחיל ונגמר בחינוך מהבית, ואצלי הם ידעו איך להתנהג!
אבל באמצע ההפקה הזו אפילו לחשוב על אימהות נראה כל כך רחוק...
לפני 19 שנים. 15 ביולי 2005 בשעה 0:09