קשה לי עם ההפקה הזו.
מרגישה שנחנקו לי החיים פתאום,
למרות שיש אנשים מקסימים וצחוקים מדי פעם.
אני על סף קריסה בכל סוף יום ועבר רק שבוע מתוך השישה.
המלבישה כבר התמוטטה אתמול ופרצה בבכי בחדר ההלבשה וחיבקתי ועודדתי אותה ובעצם רציתי לבכות יחד איתה כי נורא קשה לנו שם ואנשים בהנהלה לא קולטים שמאפרת אחת ללא עוזרת ומלבישה אחת ללא עוזרת לא יכולות לבד להסתדר עם קרוב למאה ילדים שצריכים להתאפר ולהחליף בגדים 12 פעמים ביום ומאבדים בגדים, מלכלכים, אוכלים קרטיב צהוב שצובע להם את השפתיים דקה לפני קלוז אפ ומלכלכים על הדרך את החולצה הלבנה ובסוף אנחנו חוטפות צעקות.
אם לא היינו עוזרות אחת לשניה היינו מתמוטטות עוד קודם, ויש גם כמה עוזרי הפקה שמדי פעם מצליחים לעזור לנו לכמה רגעים להשתלט על עדר הג'מוסים האלו.
יש לנו חדר קטן כרגע וכולו מלא בגדים ואיפור, ובלי מזגן ועם הרבה סרחון מהבגדים של הנער האיום הזה שלא שם דאודורנט.
כשכל הצוות יוצא להפסקת אוכל, קפה וסיגריה - אנחנו מקפלות וממיינות בגדים ומסדרות את ההלבשה יחד לסצנה הבאה.
בכל פעם שהייתי בדרך לשרותים הבמאי קרא לי לשים פודרה על איזה ילד מזיע.
ושוב במקום לאכול נורמלי אני ניזונה מהשטויות שמגישים בין ארוחה לארוחה ולמזלי יש הפעם יחסית יותר פירות מוופלים ועוגיות כי זה קיץ, אבל מים מינרלים אין תמיד והמים הרגילים כל כך מגעילים שאני שותה מיצים ממותקים ומרגישה את הגוף צועק הצילו.
היום הכנתי לעצמי סלט גדול ואכלתי יוגורטים - מנסה להחזיר איזון לגוף שסבל כל השבוע.
ישנתי כמה שעות אחה"צ ומרגישה עדין עייפה.
יודעת שלמרות שהודעתי מראש על האירוע שיש לי ביום ראשון - יעשו לי פרצופים שם, כמו שצעקו עלי אתמול כי חיפשו אותי לפדר איזה אף מבריק בדיוק כשנשברתי ורצתי לרגע לעשות פיפי (בערך ב 19:00 בערב - פעם ראשונה מאז הבוקר)...
יש שם מדי פעם קטעים מצחיקים כמו בצילומי סצנה של שיעור כימיה, המורה הקריא איזו הסבר של נוסחה כימית - "סידן פחמתי מגיב עם חומצה כלורית ומתקבל סידן כלורי, מים ופחמן דו חמצני גז" אז איזה ילד צרח שם "ככה נהיה פלוצים?"
או שהבמאי אמר לצלם שהוא יצא מפוקוס אז אחד הילדים שם שאל מה זה פוקוס אז חברו עונה לו: "זה סוג של אוטו יא מפגר!"
כולם כמעט שם בגיל ההתבגרות (13-15), עוברים סרטים עם עצמם ומטריפים אותנו.
הילדה היפה של הכיתה בטוחה שהיא מכוערת וכולם מדברים עליה דברים רעים מאחורי הגב ומתחילה לבכות או להעלב כל דקה...
ילדה יפה אחרת שמתלבשת ביומיום כמו פרחה אבל צריכה להיות דמות של ילדה טובה מתחילה לבכות לנו כי היא לא אוהבת את המכנסים שהמלבישה והבמאי בחרו לה ו- 45 דקות לוקח למלבישה ולי לגרום לה להפסיק לדלוף ולעלות על הסט (כמובן ששוב על חשבון זמן ארוחה ופיפי)
בסוף הסתבר שכל הבכי הזה היה כי היא חשבה שהילד שהיא נדלקה עליו יצא הביתה והיא כמעט התחילה לבכות שוב כי הבמאי אמר לו בסצנה של המסיבה לרקוד עם איזו ילדה אחרת.
היו גניבות של בגדים כי רק אתמול בערב נזכרו לתת לנו מפתח לדלת חדר ההלבשה. וכמובן שהבגדים הם מארונם הפרטי של הילדים עצמם, של המלבישה ושלי - כי לא נתנו לה תקציב הלבשה, ולא זמן לארגן חסויות מחנויות פרט לממש מעט, וכמובן שהבגדים שנגנבו היו ברובם בגדים בהשאלה מהחנות שהיה צריך להחזירם ועכשיו יצטרכו לשלם עבורם מכספי ההפקה.
אשתו של הבמאי שמשחקת את אם הבית בפנימיה/המורה לאנגלית שופכת על עצמה מים דקה לפני הצילומים וצריך ברגע האחרון לייבש לה את החולצה כי אי אפשר להחליף בגלל ההמשכיות של הסצנה... וגם את החולצה הזו כבר אי אפשר יהיה להחזיר לחנות כי נשאר סימן...
השרותים מול חדר ההלבשה מוצפים ורק נס מנע מהמים להכנס לחדר ההלבשה ולהרטיב את הבגדים שהילדים זורקים על הרצפה או את תיק האיפור שלי שהיה מונח על הרצפה מתחת לשולחן כי אם הוא על השולחן הילדים משחקים באיפור וכבר כמעט שברו לי כמה בקבוקי חומר יקר ושפכו את הפודרה אין ספור פעמים.
השבוע הזה טס בצורה מטורפת למרות שכל יום הרגיש בו כמו חודש מבחינת הדחיסות של ההתרחשויות בו.
הסטרס אצלינו במחלקה מטורף כי לא נותנים מספיק זמן הלבשה ואיפור למרות שבכל ישיבה אנחנו מסבירות שלוקח זמן להלביש כמות כזו של ילדים ולאפר אותם - במיוחד כשיש אפקטים של פציעות שצריך להוריד ולעשות מחדש כי בכל סצנה מצולם יום תסריט אחר ופעם הפצע טרי ופעם הוא כבר לגמרי צלקת, ובכל פעם זה ילד אחר פצוע ויש סצנות שזה כמה ילדים במקביל, ופתאום לזה יצא חצ'קון שצריך להסתיר...
המלבישה מסתובבת עם קלסר ענק ובו רישום מדוייק של מי לבש מה באיזה יום תסריט כדי שתהיה המשכיות אבל הבמאי מסוגל להחליט לשלוף איזה ילד שלא אמור להצטלם ועוד לבוש בבגדים של הסצנה הקודמת או כבר בבגד של הסצנה הבאה ויכניס אותו לצילום וידפוק למלבישה את כל העבודה.
כדי לנסות למנוע בלגן אני משתדלת לעזור לה ולצלם עם המצלמה הדיגיטלית כל ילד דקה לפני שהוא עולה על הסט כשהוא מחזיק לוח עם מס' הסצנה שמצטלמת וכמובן חטפתי כבר צעקות לצאת מהפריים כי מתחילים לצלם - לא משנה שבעצם לדאוג להמשכיות זה התפקיד של נערת התסריט אבל כיוון שהיא גם עוזרת אישית לבמאי אז היא עסוקה בללקק לו ואין לה זמן לעשות את העבודה האמיתית שלה... המסכנה...
בלילה במקום ללכת לישון אנחנו עוברות תמונה תמונה במצלמה הדיגיטלית ומוודאות שלא פיקששנו שום בגד או צלקת/פציעה כדי שלא יהיו פאקים בהמשכיות וכשהבמאי או המפיקה יצאו לרגע מחדרם למסדרון וראו שאנחנו עוד עוברות על הצילומים והקלסרים הם לא הבינו למה אנחנו עוד ערות ב 03:00לפנות בוקר כשכולם ישנים כבר מזמן.
וכל הטירוף הזה הוא תמורת סכום זעום שאני אפילו מתביישת לומר...
למזלי אני מחלטרת בסופי שבוע בקייטנות ובר/בת מצוות כדי לשמור על רמת חיים סבירה.
אז לכל מי שחושב שעולם הזוהר הזה של הטלוויזיה הוא עולם מגניב - שיקרא היטב את הפוסט הזה ויחשוב שנית...
נכון, פוגשים אנשים מפורסמים ונוסעים לכל מיני מקומות נחמדים (או איומים למדי) לפעמים ויש המון חוויות ויש לאן לשאוף ולאן להתקדם, אבל אוכלים המווווווון חרא בדרך למעלה והדרך איטית וקשה.
איך אני מחכה כבר להיות אחרי,
אני רוצה את החיים הרגילים שלי בחזרה...
לפני 19 שנים. 15 ביולי 2005 בשעה 21:22
