וניל עם פיצפוצית

אפילו עוד לא ראיתי אותה חוץ מבשחור לבן המטושטש של האולטראסאונד, אבל אני כבר אוהבת אותה בטירוף.

מהרגע שהיא הודיעה לי שהיא כבר שם, בתוכי, האהבה אליה רק הולכת וגדלה מיום ליום.
לא משנה איזה איכס קטן עובר עלי בגלל ההריון - בחילות, עייפות, כאבי גב, בצקות ברגליים, את הכל אני מקבלת באהבה, אהבה אליה, הגורונת המושלמת הזו שגדלה בתוכי.

שמעתי וקראתי כל מיני מומחים שאמרו שלא תמיד מתאהבים בהם מהרגע הראשון, שיש דכאון לפני לידה ודכאון אחרי לידה ולפעמים לוקח זמן עד שממש מרגישים אהבה והיקשרות, אבל אצלי הדבר היחיד שאני מרגישה זה אהבה שגדלה אליה מיום ליום.

במיוחד מאז שהתנועות שלה מתעדנות וכבר לא בעיטות אגרסיביות אלא תנועות יותר מעגליות, ליטופים כאלו וחיפושים וגישושים אחר היד שלי המלטפת את הבטן.

יש לנו כבר משחקים כאלו שאנחנו מחפשות את המגע אחת של השניה, אני שולחת יד מלטפת והיא מגיבה בדחיפה קלה מתוך הבטן, מסמנת לי איפה היא נמצאת כדי שהליטוף יהיה קרוב קרוב אליה, שתרגיש שהוא נוגע בה.

לפעמים זה הפוך, היא נצמדת עם הרגל או היד לדופן הבטן ומאותתת לי שהיא מחכה, ואם אני עסוקה באותו רגע ולא מגיבה מיד היא דוחפת קצת יותר חזק כמנדנדת: "נוווו אמא, אני מחכה..."
ואז כשאני מתפנה אליה ומלטפת אותה חזרה היא עושה לה איזו סלטה כזו של שמחה ושוב מחפשת איפה היד שלי מלטפת ונצמדת לליטוף ודוחפת קצת יותר חזק להגדיל את המגע.

בלילה אנחנו משחקות שעות ככה, נוגעות, צוחקות ונהנות אחת מהשניה.
אני שרה לה שירים ומספרת לה סיפורים ומתאהבת בה יותר ויותר מדקה לדקה.

אני משתדלת להתאפק ולא לרצות כל הזמן שהיא כבר תצא החוצה, יש לה עוד זמן והיא צריכה אותו כדי לגדול עוד ולהיות מוכנה, אבל לפעמים כל כך בא לי לנשק אותה, להריח אותה, ולהסתכל עליה בהערצה אבל היא עוד בפנים, והבטן לא מגיעה עם פתחי הצצה.

לפעמים זה קצת קשה לי לחכות בסבלנות, אבל אין לי ברירה...
טוב שאנחנו מצאנו את הדרך לתקשר בינתיים במשחקי הנגיעות האלו שלנו, אפילו שיש את המחיצה של הבטן, זה רק זמני ובקרוב המושלמת הזו תהיה הרבה יותר נגישה, מנושנשת, מוסנפת ואהובה!