וניל עם פיצפוצית

זהו, אחרי מיליון טלפונים, השוואות מחירים, זיוני שכל ושאר ירקות נסגרה ההובלה.
ואדים ואחיו שקיבלו המלצות חמות נתנו את הצעת המחיר הכי טובה וסגרנו לשני הבא ב 07:00 בבוקר, כדי שהסיבול יהיה לפני השעות החמות, ובכפר כבר יותר נעים ואין מדרגות ואמא תפנק אותם בשתיה קרה ותראה להם איפה להניח את הכל.
אני אגיע ברכבת כי גם אין מקום במשאית וגם איך נעמה שמצאה לי אותם אמרה: "את לא באמת רוצה לשבת במשאית בין הבחורים האלו אחרי שסיבלו הכל 3 קומות בלי מעלית ובלי דאודורנט עם חוש הריח המטורף של ההריון" אמרה וצדקה.
גם לי יש גבולות!

אז יש לי שבוע לסיים לארוז, ולסדר כל מיני דברים אחרונים, ולהפרד מהבית ומהעיר שגרתי בה 8 שנים, ולשתות שוקו אחרון עם החבר שעובד ליד, ופחזניות ואייס קפה אחרונים עם נעמונת בקונדיטוריה/קפה ליד הבית בפינה, ולצאת פעם אחרונה ללימיט (ערב יום העצבנות אחרי העבודה ולפני העבודה של יום העצבנות עצמו...) ולנסות להפגש עם כמה שיותר חברים שאני אוהבת, וכל זה בלי להרוג את עצמי ובלי לגרום לעצמי לידה מוקדמת (למרות שבי"ח מאיר הוא אחלה מקום ללדת בו וקרוב לחברות הכי טובות שלי).

בין לבין יש לי גם קצת עבודה ורגלים שנראות כמו כפפות מנתחים אחרי שניפחו אותן או כמו הרגלים של שרק רק בלי הירוק כמו שצוחקת עלי נעמה ומאיימת בצחוק לצבוע אותי מיד כשתסיים לקעקע, ולמי יש סבלנות וזמן בכלל לשבת ולהרים רגליים כשיש כל כך הרבה דברים לעשות והזמן כל כך קצר, ובעצם לא בא לי כבר לעשות כלום חוץ מלישון עד ללידה, אבל גם להרדם זה לא סיפור פשוט עם הבטן הענקית הזו שאי אפשר לשים רגע בצד כדי שאוכל להרדם בשכיבה על הבטן כמו שתמיד אהבתי והייתי רגילה...

לפחות היום סיימתי את ציור הקיר שעמד חצי גמור כבר חודש וחצי בערך אם לא יותר, והאבן הזו נגולה מעל רשימת המטלות הארוכה.

ובנימה אופטימית זו של עוד V ברשימה, אני הולכת להרים את הרגליים בנסיון להחזיר אותם למידה הנכונה.