וניל עם פיצפוצית

אף פעם אי אפשר באמת להתכונן לתחושה האיומה הזו בבטן שעושה לי הצפירה.
אני לא יודעת אם זה הצליל עצמו או המשמעות, אבל זה תמיד מחלחל פנימה עושה רע ועצוב.
מתחילת ההריון אני שומרת במיוחד לא להגיע למצבים שעושים לי סטרס או סתם איכס, מקפידה לשמור על אופטימיות וכמו כל אמא - מנסה לגונן על הגוזלית מפני כל רע.
כל הצפירה ליטפתי את הבטן, לא רוצה לתת לצער האיום הזה לחלחל אל הקטנה.
רציתי לשדר לה שאמא תמיד תהיה שם בשבילה, גם ברגעים הכי קשים ועצובים שבחיים, בתקווה שלא יהיו לה כאלו, או לפחות לא יותר מדי...

מבינה את כל אלו שמתפללים שבעוד 18 שנה כבר לא תהינה מלחמות ושהדור הבא של החיילים, אלו שרק עכשיו נולדו, יהיו כולם ג'ובניקים רחוקים מכל סכנה.
חושבת על האזרחות האמריקאית שהיא תוכל להוציא כי לאבא שלה יש כזו, ובמקרה הכי גרוע יש לה לאן ללכת, אבל יודעת שהשורשים שלי חזקים מדי פה בארץ וכנראה גם שלה יהיו כאלה כשתגדל בנופים המדהימים של הצפון.
הרי אפילו האבא שלה שחי הרבה שנים בחו"ל וטייל בכל חור בעולם כמעט, חזר לבסוף הביתה.

מצטרפת השנה חזק יותר מתמיד לתפילה לשלום, לרצון שאת השלטון יתפסו אנשים איכותיים במקום הטמבלים החמדניים שמגיעים לשם, אלו שרק רוצים את טובת עצמם ולא את טובת כלל העם, ואין אדם שכזה בעמדה שאפילו קרובה, לצערי...

ובכל זאת בלב בפנים אני יודעת שכמו שכתוב בהגדה של פסח "אלא שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו והקדוש ברוך הוא מצילנו מידם" אנחנו איכשהו ברובנו שורדים, אלפי שנים מפוזרים בכל מיני מקומות, ועכשיו יש לנו את הארץ הקטנה והיפה שלנו שיש בה דוגמית מכמעט כל סוג נוף יפה שישנו בעולם והכל במרחק שעות נסיעה ספורות מכל מקום, ויודעת שכאן נישאר, גם אם יהיה קצת מפחיד לפעמים, וכך נמשיך להיות עם שהישרדות עבורו זה לא רק ריאלטי ממכר בטמבלוויזיה, אלא החיים עצמם, ואולי בגלל זה בהפקה מרחמים עליהם שם ולא נותנים להם לשרוד באמת... אומרים לעצמם שגם ככה החיים בארץ מאתגרים יותר מבכל אתגר ריאלטי הזוי שהם יכולים להמציא.

מקשיבה לכל השירים היפים שברדיו, ויודעת שבערב בעבודה אהיה מוקפת אנשים שחוגגים את העצמאות וההישרדות שלנו למרות כל מה שעבר עלינו כעם כבני אדם פרטיים, ויודעת שאח"כ אגיע לחיבוק החם של החברים בלימיט, וארגיש הכי נפלא בעולם, כי כאן, בארץ הקטנה הזו יש את האנשים הכי נפלאים בעולם ודי בקלות אני יכולה להיות מוקפת בכזו אהבה שאני לא חושבת שיש כמוה בעולם.

אולי דווקא במקומות האלו שיודעים בהם עד כמה החיים יכולים להיות קצרים או ארוכים ואנחנו אף פעם לא יודעים מראש, דווקא במקומות האלו יודעים לחגוג את החיים ולאהוב יותר מבכל מקום אחר, כי כאן זה לא מובן מאליו שלא התפוצץ עלינו איזה סקאד או קטיושה או קסאם, כאן זה לא מובן מאליו שמה שישנו היום ישאר גם מחר, ובכל בוקר כשאנחנו קמים שלמים ובריאים במיטה הנוחה עם קורת גג מעל לראש ואוכל במקרר זה יום לומר בו תודה ולשמוח במזלנו הטוב.