וניל עם פיצפוצית

כל מי שמכיר אותי יודע שסבלנות יש לי,
את כל הסבלנות שאין לאלו שצופרים בכבישים אני קיבלתי, את כל הסבלנות של אלו שעושים תנועות עצבניות עם הרגליים או עושים רעשים מעצבנים - מודה - גם אצלי.
ככה חילקו מלמעלה ולא ממש שאלו אותי.
אני מוצאת את עצמי נחמדה לאנשים גם במצבים שאחרים כבר מזמן היו טורקים להם את הטלפון בפרצוף, טורקים להם את הדלת או נותנים להם סטירה.
אני? מקשיבה בסבלנות, מסבירה עוד פעם, מנומסת כמו שהסבתא היוגוסלבית/ייקית עם החינוך וינאי לימדה.

בשנים האחרונות אני נהייתי קצת יותר אנושית, טיפה פחות סבלנית לשטויות ולבילבולי שכל, אבל עכשיו חוסר הסבלנות מגיע לשיאו.

כבד לי, אני עייפה, מעבר הדירה הזה היה מתיש יותר מכל ה - 30 ומשהו שקדמו לו בעשור וחצי האחרון ביחד, והקטנה עוד בפנים, מתפנקת לה בכיף, לא מראה סימנים שבא לה לצאת.

נכון, יש לה עוד קצת פחות משבועיים לדד ליין שהציבו הרופאים בספירת העומר שלהם של 40 השבועות, אבל דיר באלק, לא סיכמנו שייקים מקדימים???

שברגע שאני עוברת ומתארגנת שתצא כבר?

ואנשים שואלים כל הזמן: "נו... מתי?" ולי אין מושג.
"בזמנה החופשי" אני עונה, והקטנה מתמתחת לה תוך כדי תנומה או ריקוד סמבה סוער, תלוי באיזה רגע תפסתי אותה.

אם עד עכשיו הצלחתי להתחמק מסימני מתיחה - לא עוד.
לא רק בבטן, גם בעצבים מתחילים סימני מתיחה של: נו כבר, תצאי, מה יש לך לעשות כל כך הרבה זמן שם בפנים? כולם מחכים לך כבר בחוץ, מאות צפיות בבלוג בכל יום מתעניינות אם את עוד בפנים או כבר בחוץ, הודעות אדומות, SMSים, מה לא? ואת עוד בפנים, לוקחת את הזמן, לא אכפת לך שלאמא כבד ומתפוצץ, את לא ממהרת לשום מקום, לא סקרנית לראות את ערימות הבגדים שמחכות לך בשלל גווני ורוד ותודה לאל ולחברות - גם בכמה צבעים נוספים (אפילו כתום!), בטח את כמו אמא שלך - מעדיפה להיות עירומה במים ולכן לא רע לך איפה שאת נמצאת עכשיו...
חשוך, חמים, רטוב ובלי קרציות מסביב שיעשו לך קוצ'י מוצ'י וקולות מרגיזים שכאלה.

עכשיו כשאני חושבת על זה, תגידי, אולי תצטופפי קצת ותעשי לאמא מקום?
נראה לי לא רע קצת חשוך, שקט רטוב וחמים, בלי בגדים ובלי כבדות וקרסוליים נפוחים.
מה דעתך? אולי במקום שתצאי ננסה להתארגן ככה ששתינו נהיה שם בפנים?
מה את אומרת? זה לא ילך?
נו טוב, אז כשתצאי נעשה לנו אמבטיות ביחד, זה בטח יהיה לנו נחמד.
רק תצאי כבר!
חפרפרת מים קטנה אחת...