כשהיא ישנה, אני מסתכלת עליה בשקט ונהיה לי בלב קווץ' כזה ובא לי לנשנש ולהסניף אותה מרוב שהיא גורה מתוקה, אבל היא צריכה את השינה הזו בכדי לגדול ואני מתאפקת.
היום למרות התשישות במקום לנוח בעצמי כשהיא נרדמה, תליתי תמונות שסבתא שלי ציירה לפני שנים, תמונת נוף של בית קטן מוקף בעצי ברוש ואורן ושביל שלצידיו פרחים מוביל אליו. הציור הזה נראה כמו איור מספרי ילדים בפסטורליות שהוא משדר והוא צוייר כשבעצמי הייתי ילדה ביסודי באחת השבתות שהצטרפתי אליה לקבוצת הציור בקיבוץ מצובה.
את הציור השני סבתא ציירה בבית, הוא אבסטרקט מהסוג שאפשר לבהות בו שעות ולגלות אותו בכל פעם מחדש כי יש בו פיתולים וצורות שיכולים להזכיר מערת נטיפים או גזע עץ או מיליון דברים אחרים אם רק נותנים לדמיון לעוף.
תמונות שכאלה אסור שתהינה מונחות בצד עד לתליה, הן מיוחדות מדי וחייבות להיות מוצגות לראווה ובגאוות נכדות בסבתן המוכשרת.
הקטנטונת התעוררה, רצה אליה בציץ שלוף...
לפני 15 שנים. 7 ביולי 2008 בשעה 9:21