וניל עם פיצפוצית

כמעט חודשיים עברו מאז הגיחה לעולם הגורה המדהימה שלי וכאילו היא היתה תמיד.
ביום חמישי הקרוב ימלאו לה שמונה שבועות.
קשה לי להזכר איך נראו החיים שלי בלעדיה כאילו זה היה במאה שעברה ולא רק חודשים ספורים בעבר.

זו חוויה כל כך אינטנסיבית, וכל כך עוצמתית שלפעמים קשה לי לתפוס שזה אמיתי והיא פה והיא שלי והיא ייצור חי ולא בובה ששיחקתי בה בילדותי הרחוקה...

אני מסתכלת בה ומוקסמת, הפרצופים האלו שהיא עושה בפנים הקטנות והחמודות שלה, התנועות הקטנות האלו של הגבות והשפתיים, העיניים הגדולות והכחולות שלה שמלאות הבעה וכל קשת הרגשות שהיא חווה ומעבירה ללא מילים, רק בפרצופים ובקולות של גורה.

ואני אוהבת את החיוכים הממיסים האלו שלה, ואיך שהיא יכולה להיות על סף בכי ואז היא רואה אותי מחבקת ומחייכת אליה ואומרת לה שאמא כאן שומרת עליה והכמעט בכי הופך לצחוק גדול של חיוך ענק וקולות חמודים של צהלות גורים. ברגעים האלו בא לי לנשנש אותה בטירוף!

יש לי תחושה שיש מילים שהיא כבר מבינה, אמבטיה זו אחת מהן, וציצי.
ציצי זו בטח המילה הראשונה שהיא למדה את משמעותה, ולשתי המילים האלו היא מגיבה בחיוכים כאילו הבטחתי לה את כל הטוב שבעולם. היא אוהבת מים ממש כמוני ונהנית מכל רגע באמבטיה החמה (גם את הטמפרטורות החמות של המים היא אוהבת כמוני, אמא שלי כמעט התחרפנה כשטבלה יד באמבט של הקטנה וטענה שאני שולקת לה את הנכדה כמו ביצה קשה).

יש עוד הרבה זמן עד שהיא תדע לדבר אבל יש לציין שהיא כבר מנסה. היא מסתכלת בריכוז על פיות של אנשים כשהם מדברים ומנסה לחקות את התנועות והקולות ולפעמים אפילו מצליח לה משהו שנשמע לא רע ואני כבר ממש מחכה שיגיע היום והיא תדבר דיבורים של ממש, למרות שגם לשמוע את שפת התינוקות שלה זה חמוד נורא.

סביב הבית יש שבעה או שמונה חתולים, רובם גורים מתוקים להפליא, והגורה שלי עוקבת במבטה אחרי היצורים הפרוותיים משתוללים סביבה. אמא שלי מספרת לה שהמילה הראשונה שלי היתה "מאו"... לא אמא, לא אבא, מאו. גם אז היו הרבה חתולים בסביבה. יש דברים אצל אמא שלי שלא משתנים לעולם.

היום התקשרה האחות מטיפת חלב להזכיר לי להגיע מחר בצהרים עם הגורה, פנקס חיסונים ודפי השחרור שלה מבית החולים. יש מצב שהיא תצטרך לקבל חיסון. אני מקווה שהיא תעבור את זה בגבורה וגם אני. אני מכירה את עצמי ויודעת שזה לא יהיה לי קל להיות גיבורה כשהיא זו שמקבלת את הזריקה ואפילו לא מבינה מה זה ולמה מכאיבים לה ככה פתאום. מזל שהאחות שם כזו מקסימה ובטח תעשה ככל שביכולתה כדי להפוך את החוויה האיומה הזו להכי פחות טראומטית שאפשר גם לי וגם לגורה.

העיניים מתחילות להעצם, זמן טוב למקלחת זריזה ולמיטה. הרי אני לעולם לא יודעת בדיוק מתי תהיה לי השכמה...