השבוע קיבלתי טלפון מחברה, שהיא גם בהנהלת קבוצת הנטוורקינג שהצטרפתי אליה כשעברתי לכפר, לאחר הלידה. זה היה נחמד להגיע עם הגורה בעגלה בכל בוקר יום חמישי, לשתות משהו עם כולם במסעדה שארחה את המפגשים, להכיר בעלי מקצוע עצמאיים נוספים שחיים בסביבה, לקבל טיפים עיסקיים ובכלל להוציא את הראש לרגע מהחיתולים.
בחודשיים האחרונים עם כל החגים והנסיעות לעבודה במרכז בסופי שבוע, לא יצא לי להגיע למפגשים האלו, אך בעקבות השיחה שקיבלתי מהחברה שסיפרה שהשבוע המפגש גדול במיוחד שכן יגיעו הרבה בעלי עסק אורחים להציג את עצמם ולהכיר אותנו, אז החלטתי להגיע למרות שזה בניגוד ללו"ז של הגורה שכבר יצרה לעצמה סדר יום שכולל ציצי ונמנום בשעות האלו בהן התקיים המפגש.
ההתרגשות היתה גדולה עבורה, המון אנשים היו שם באולם גיל הזהב שארח את המפגש הפעם, וחברי הקבוצה שלא ראו אותה חודשיים ניגשו וברכו והחמיאו כמה גדלה ויפתה העלמה תכולת העיניים שלי.
היו רגעים שהיה לה כבר קשה לשחק בשקט בעגלה, הרי היא כבר רגילה להשתרע על שטחים נרחבים בבית, עם עשרות הצעצועים שלה, ולהתגלגל ולהתאמן בהכנה לזחילה, ולא הכי אוהבת להשאר בעגלה אם לא ממש מטיילים איתה...
אז יצאתי באמצע וטיילנו קרוב לאולם עד שנרדמה וחזרנו.
יצרתי כמה קשרים עסקיים חדשים, פגשתי לקוחה מרוצה מהעבר שניגשה וחיבקה ושמחה למצוא דרכים לשיתוף פעולה עתידי, אכלתי כמה עוגות טעימות שאופה ומוכרת מישהי מוכשרת מהכפר שגם מעצבת עוגות ומעבירה סדנאות בפיסול סוכר. אמרתי לה שאני מתכננת להגיע אליה בעתיד, הרי כשיש ילדה צריך לדעת לארגן עוגות יומולדת עפ"י הזמנה.
היה כיף, מעניין, מצחיק, מתגמל, ומאוורר בעיקר.
היתה שם רקדנית בטן מקסימה בשם רות מואב שרקדה לנו כמה דקות והסבירה על הפעלות שהיא עושה. הגורה שלי היתה מרותקת לריקוד ולצעיפי הטורקיז והזהב המתנפנפים שעשו מה ששום טלטאביז לא הצליח - היא היתה מהופנטת ולא הסירה את העיניים מהרקדנית במשך כל הריקוד ולו לרגע. חברי הקבוצה ועוד כמה מעריצים חדשים הסתכלו יותר עליה מסתכלת על הרקדנית מאשר על הרקדנית עצמה, כזו היא הקטנה, ישר מסובבת אחריה ראשים עם עיני התכלת שלה והשיער הבלונדג'ינג'י, והחיוכים הגדולים.
מהמפגש הגדול הוזמנו לבית הירוק - חנות בה מוכרים אמני הכפר מיצירותיהם. כמובן ששמחנו ללכת גם לשם, ואחת ממנהלות החנות ניגשה אלינו והוקסמה מהקטנטונת תוך שהיא מציינת שיש לה שני נכדים בגילה, תאומים זהים מקסימים בני 9 חודשים. חייכתי והסברתי כהרגלי שאמנם היא נראית כמו בת 9 חודשים אבל רק בשבוע הבא היא תחגוג חצי שנה, אבל עדיין זה נשמע שידוך טוב והם בטח ילכו יחד לגני הילדים בכפר בבוא היום אז יש מצב לשידוך.
מהחנות הירוקה הלכנו לחנות החיות שבמרכז, להסתכל קצת על ארנבונים ותוכים כמו שהיא אוהבת, פתאום שמתי לב שנעל בית אחת חסרה לקטנה, אז עשינו רוורס במסלול כדי למצוא היכן נשרה הנעל. מסתבר שהסינדרלה שלי החליטה לעזור לנסיכים התאומים והשאירה את הנעל שם, מזל שאמא שלה השאירה כרטיסי ביקור בחנות והסבתא הגאה התקשרה להודיע שנמצאה האבדה וחסכה לנו עצירות בדרך.
כשחזרנו הביתה החל לטפטף אבל היה נעים לטייל בגשם העדין, שמתי את הכיסוי המיוחד לעגלה וצעדנו הביתה עייפות אך מרוצות.
זו היתה שעת ארוחת הצהריים של הגורה שלא אכלה את ארוחת העשר ולא נימנמה כמעט מההתרגשות של האקשן, אבל גם בבית היא היתה עוד מוצפת אדרנלין וויתרה על הארוחה והנימנום לעוד שעה וחצי שעתיים.
אבל נראה לי שלמרות השיבושים בלו"ז וההתהפכות שבאה בעקבותם - בסה"כ היה שווה.
היה לנו באמת יום נהדר!
לפני 16 שנים. 20 בנובמבר 2008 בשעה 19:23
