קראתי בימים אלו ספר שכל אשה כמעט תזדהה ולו עם רובו של הספר.
ספר שמתאר בהומור הווי נשי, שיחות בשירותי הבנות, חברות, שופינג, שערות, דייטים ועוד...
ספר שקליל וכייפי לקרוא, עם חיוך, התפרצויות צחוק מדי פעם ולפעמים עצב דק מהול בחיוך כשהיא מלהגת על הצרות שלנו כנשים, ומצרפת ציטוטים נבחרים בתחילת כל פרק.
הספר נקרא "ליפשטיק" והסופרת האמריקאית היהודיה הגאה היא גוון מקסאי.
קטע להנאתכן (מסוף הספר, כשהיא מספרת על כך שנודע לה שהעובר שברחמה זכר הוא):
"מה יכול להיות יותר גרוע מהאפשרות שלא יהיה לך את מי להאשים, מלבד את עצמך, בכך שיש לך חלק בעובדת טימטומו של בחור נוסף בעולם? כלום! כך שזוהי הזדמנות יחידה של פעם בחיים, הסיכוי היחיד לעשות את זה כמו שצריך. ללמד את הקטנצ'יק לרחוץ כלים כמו גם לפתוח סתימות. לעודד אותו להיות רגיש, אבל גם להזין בסתר את הצד הפרחחי שלו כדי שיהיה לו גוון של ילד רע בתוכו. להבטיח שידע איך מקפלים מגבת כמו שצריך, אפילו אם זה לאחר שהצליף בה בישבנו של מישהו במלתחות.
זו משימה מפחידה. מיליוני נשים קיבלו לידיהן מטלה זו ונכשלו כישלון חרוץ, ואם מיליונים נכשלו לפני, מה לכל הרוחות גורם לי לחשוב שאני אצליח?
אולי זהו ענין שנדון לכשלון מראש. אולי לשכוח ימי הולדת, לא להחזיר טלפונים ולא לקלוט שמגבת רטובה ומסמורטטת על רצפת חדר האמבטיה תתחיל בסופו של דבר להעלות עובש ולהסריח את כל הבית, אולי כל אלה הם עניין גנטי ובאמת אין שום תקווה. אלא שהגנטיקאי שדיברתי איתו מעולם לא אמר, במהלך סקירת כל ההפרעות הגנטיות המוכרות, "אה, ודרך אגב, אם זה בן, את הלוא יודעת שמבחינה גנטית יש סיכון של יותר מ 98 אחוזים שהוא יהיה אידיוט"
לפני 19 שנים. 21 בספטמבר 2005 בשעה 13:35
