וניל עם פיצפוצית

לטפל בסבתא השבורה, לעזור לה לתקשר עם המטפלת שמדברת עברית רצוצה כשאין לה ממש סבלנות להקשיב ולנסות להבין. להיות מתורמנית של קשישה נינג'ה כבדת שמיעה וקיצרת סבלנות ומטפלת רוסיה מקסימה שבקושי מבינה עברית ותוך כדי לשמור על גורה היפראקטיבית שלא תעשה חיווט מחדש לכל החשמלים בסלון של אמא או תחטט בחומרי הניקוי המסוכנים שבמטבח - זה טירוף!!!

שעה אחרי שהעוזרת הלכה הייתי שוב צריכה "לתרגם" לסבתא, הפעם את התפעול של השלט החדש בכבלים שהתקינו לה בחדר. נכון, זה גם HOT ואותם ערוצים כמו שהיו לה בבית אבל בנהריה היו לה ערוצי זהב ואצלינו בכפר זה קבלן אחר והציוד קצת שונה והשלט אחר ולקח נצח להסביר לה על אילו כפתורים ללחוץ במקום הכפתורים שהיו לה בשלט הישן, כי גם היא בקושי שומעת וגם אין לה ממש סבלנות להקשיב.

כמובן שגם פעולה זו נעשתה תחת הצורך לעקוב בו זמנית אחר הגורה שרוצה לבדוק את כל מה שמסוכן ואסור. אחלה זמן לבדוק גבולות...
כל רגע הייתי צריכה לרוץ אחריה ולהחזיר אותה לטווח ראיה או להחזיק אותה עלי למרות שהיא מחתה ורצתה להמשיך לזחול לכל מקום שבא לה, ואז להסביר שוב ושוב לסבתא שערוץ 3 נשאר ערוץ 3 גם בשלט הזה, ואני לא יודעת אם העבירו את הסדרה שלה לערוץ אחר כי אני לא רואה את "צעירים חסרי מוח" ולא ממש מעניין אותי לאן הם עברו, מצידי שיעברו לטימבוקטו!

בשעה 17:00 אחרי כל האקשן שהיה היום, גם הגורה וגם אני היינו רצוצות.
התחלנו את טקס המקלחת ציצי ולישון מוקדם מהרגיל, לא יודעת מי מאיתנו היתה יותר קרועה מעייפות, מורעבת וזקוקה לקצת שקט ושלווה.
לא היא ולא אני לא בנויות לכל האקשן הזה.
לא סתם עברנו לגור בכפר, השקט עושה לנו רק טוב בד"כ.

עד שאמא חזרה הביתה גמורה מעיפות בעצמה, אני כבר הייתי על סף גסיסה מרעב ומתשישות גם יחד. עשינו חפיפה קצרה וירדתי עם הקטנה ליחידה שלנו, נשכבתי על השטיח באפיסת כוחות, הקטנה נשכבה עלי ונישנשה ציץ. סוף סוף היה לנו רגע של שלווה שהיינו כל כך זקוקות לה.
כשהגורה שיפשפה את העיניים היה ברור שלמרות שעדיין מוקדם יחסית, זה הזמן לאמבטיה ציצי ולישון. עד 18:00 היא כבר היתה בארץ החלומות ואני זחלתי בשארית כוחותי למטבח להכין לעצמי חביתה.

החברה הכי טובה התקשרה להתעדכן וגם הסבתא השניה, אח"כ אמא באה אלי עם סלט ותפוחי אדמה שהכינה. הכנתי לשתינו סיידר חם עם קינמון וצחקנו שרק 19:30 ואנחנו עייפות רצוחות, כאילו חצות הלילה לפחות.

הידיעה שאנחנו לא יודעות כמה זמן נצטרך לחיות כך מחרפנת. בבית החולים כתבו במכתב השחרור שסבתא עצמאית לחלוטין, דבר שהוא לגמרי לא מדוייק, הרצון שלה להיות עצמאית לחלוטין ולטפס אל ארון החשמל זה בדיוק מה שגרם לה לשבור את העצמות, ועם מכתב שכזה לא נוכל לקבל השתתפות מביטוח לאומי למטפלת שתחיה איתה בבית, כי שעתיים ביום זה ממש לא מספיק לשמור עליה שלא תחליט לטפס שוב על איזה שרפרף או סולם וליפול ממנו.
גם כשהיא אצלינו קשה לנו לשמור עליה כל הזמן, יש לנו עבודה ויש את הגורונת שצריכה גם השגחה צמודה. נצטרך למצוא פתרון כי ככה לא נוכל להמשיך לאורך זמן.
בית אבות טוב הוא גם יקר מדי וגם סבתא לא רוצה, היא רוצה להשאר בבית שלה.

כשסבתא של חברה שלי נפטרה בשבוע שעבר אמא אמרה "לנו לא היה את המזל" זה נשמע דבר אכזרי לומר, אבל גם מובן. להיות חסר אונים ותלותי זו חוויה איומה לאדם בוגר שהיה רגיל להיות עצמאי כל חייו, אני חושבת שכל אדם היה מעדיף למות בכבוד מבלי להאלץ לחיות במצב הזה, ומצד שני - סבתא עדיין צלולה ויכולה להינות מהרבה דברים, גם אם היא צריכה עזרה בלעשות כל מיני דברים בסיסיים כמו מקלחת, טיפוס במדרגות או הליכה של יותר מכמה צעדים. זה לא מצב כל כך קשה שגורם לרצות למות...