וניל עם פיצפוצית

אתמול בלילה הקטנה החליטה לא לישון כמעט.
בא לה התקף פינוק ורק רצתה על הידים ולי היו תוכניות אחרות כמו לשבת עם החברה בלעדיה (מותר לי קצת בלעדיה אחרי 20:00 בלילה) וגם לישון בלעדיה, כי אין כמו לישון באלכסון עם כל המיטה לרשותי ובלי לפחד להעיר/למעוך מישהו שחולק איתי אותה) אז היא הביעה קול מחאה, ועוד איזה קול מחאה... צפירות עולות ויורדות, אזעקת צבע אדום ממש.

הבוקר שתינו היינו שפוכות מלילה ללא שינה.
ידעתי שאם העייפות והבכי ישברו אותי ואקח אותה למיטה אז אבוד לי.
לא ויתרתי. היום היא ישנה לבד ורגועה, הלילה אני אשלים שעות.

היא השלימה שעות קצת במשך היום, צמודה לציצי כפיצוי על הלילה לבד, ובכלל היתה צמודה אלי יותר מהרגיל וטוב שכך - העייפות גורמת לה להסתובב מסטולית וליפול הרבה.
כשהיא צמודה אני מצליחה לתפוס אותה רגע לפני הבום בד"כ.
יותר עדיף ככה...

היה יום קשה, זיגזגנו הרבה בין הקומות לטפל בסבתא, העוזרת מביטוח לאומי לא הגיעה בגלל שביקשו ממנה להגיע קודם ללשכה בנהריה לחתום על משהו ואח"כ לא היו לה אוטובוסים לחור שאנחנו גרים בו עד לצהרים. אז הקטנה ואני עלינו וירדנו המון, וניסיתי לעשות כמה שיותר כשגורה דבוקה לי למכנס ומושכת אותו למטה בנסיונות לטפס עלי.
תוך כדי הכנת קפה/תה עם 3 סוכר (הכוסות אצלינו גדולות יותר לטענת סבתא), סנדוויצ'ים עם ממרח כבד ולא עם גבינת שמנת (כי אמרו לה לשמור על הכולסטרול, ולא עזר שאמרתי לה שבגבינת שמנת 5% יש בטוח פחות כולסטרול מבממרח כבד), חיפוש אחרי הפנאי פלוס שלא ידענו איפה בולינה שמה אותו כשניקתה,חימום מרק פטריות ומזיגתו לפי כללי הטקס יחד עם שמנת לכלי המתאים, ועוד שאר שליחויות סבתאיות - היה עלי לוודא שהגורה תבין שאין בה ולו גן אחד יווני ולכן צלחות הקרמיקה ושבירתן הן מחוץ לתחום עבורה, הסבר נוסח שקע ותקע שאסור לגעת בחשמל, זה מסוכן או בקיצור: "לא!" בטון אסרטיבי מלווה במבט של "שלא תעיזי לחשוב על זה אפילו", זינוק לכיוון קערת הפירות הגדולה רגע לפני שמטר קלמנטינות, אגסים, פומליות ואבוקדואים קשים צונחים לי על הגורה, ריצה זינוק והתמרחות על הרצפה בנוסח פזצ"טות קרביות לתפוס את הגורה רגע לפני שתיפול יחד עם המפה ואגרטל מלא כלניות על ראשה (נכון שהיא חגגה היום יומולדת 8 חודשים, אבל על "זר לה פורח" מהסוג הזה אני מוותרת) ועוד כמה פעילויות שכאלה שקשה לי להזכר בהן כרגע (אולי כי אבוקדו קשה אחד פגע לי בראש בסופו של דבר).

ולמרות העייפות והתשישות, חיוך אחד עם שתי התחלות של שיניים, ניפנוף אחד קטן ביד קטנה ומבט הורס עם הצחוק המתגלגל שלה - ואני לא מתמוטטת, לא מתלוננת, ורק תופסת את הקטנה ומועכת אותה בעדינות בחיבוקים בלתי פוסקים כמעט, ומנשקת אותה בכל מקום שרק אפשר, ומסניפה אותה במיוחד אחרי המקלחת כשהיא לובשת פיג'מת פליז ורדרדה.

כשהיא כבר במיטה, ישנה עמוק והפעם מבלי להתעורר ולבכות, אני מתכרבלת לי בכורסא מול הטמבלוויזיה, בוהה באיזו תוכנית, ואחרי כמה דקות מתחילה להתגעגע לגורה הישנה.
בשלב זה שלהערב אני נזכרת בתמונות שצילמתי אותה במשך היום, בעיקר באלו עם השיער הקופץ המצחיק שהיה לה כשקמה מהשינה, ואני הולכת למחשב עם המצלמה להוריד את התמונות מהכרטיס לתיקיה. רואה אותה מחייכת אלי, עושה לי פרצופים, או שקועה באיזה משחק ושוב עולה בי הגעגוע. מה? אני צריכה לחכות עד מחר?
מזל שהמיטה שלה קרובה למיטה שלי, אני בוהה בה עד שאני נרדמת, במבט נמס ומאוהב, עם חיוך אידיוטי מרוח לי על הפרצוף. אין עוד אושר כזה. שום אהבה שיש בעולם לא מתקרבת לאהבה של אמא לגורה!