היום היה עוד יום של תיזוזים בין הקומות...
עליתי וירדתי עם הקטנטונת צמודה אלי כל הזמן, כשהכנתי לסבתא תה עם לימון ושלוש כפיות סוכר (כי הכוסות שלנו גדולות יותר משלה) היא ניגשה לשרפרף עם קערת הפירות הכבדה ונפלה יחד עם הקערה והפירות (שוב) כי לא הספקתי להגיע אליה בזמן מהקצה השני של המטבח.
אח"כ הכנתי לסבתא משהו קטן לאכול והקטנה זחלה שוב אל איזור מחוץ לטווח הראיה שלי ועד שהבאתי לסבתא מהר את הכריך ורצתי לראות איפה הקטנה שוב היה בום ובכי אחריו.
הפעם כי היא משכה את המפית מהשולחן בסלון ונפלה יחד איתה.
גם בצהרים כשחיממתי לסבתא שניצל ופירה הקטנה הצליחה להגיע לסלון תוך שניה וליפול שם עם הכרית מהכורסא. וזה עוד אחרי שהסברתי לסבתא שאני לא יכולה להכין לה ביצת עין עכשיו כי אין מי שירוץ אחרי הקטנה בזמן שאני מטגנת, ואמרתי לה שבערב אני או אמא נכין לה חביתה ואיך שהסברתי לה כבר נשמע הבום ואחריו הבכי.
אני שונאת שזה קורה!
בדירה שלי היא כבר כמעט ולא נופלת, אין מלכודות שכאלה, הכל בטיחותי עד כמה שאפשר ואני יודעת שגם אם יקח לי רגע לאתר לאן נעלמה כשזחלה במהירות, הסיכוי שיקרה משהו קטן ביותר.
אבל סבתא בדירה למעלה עם טורניר הטניס שלה בפול ווליום, וקוראת לי באינטרקום כשהיא רעבה או צמאה ואני לא יכולה להשאיר למטה לבד את הגורה אז אני מעלה אותה איתי ומתפללת שהפעם זה לא יגמר בבכי. היא כבר חטפה מספיק בימים האחרונים, והלול תקוע ולא נפתח אז אין לי איפה "לכלוא" אותה לכמה הרגעים אני מכינה לסבתא משהו לאכול ולשתות.
גם ככה עד שאמא מגיעה מהעבודה כבר אי אפשר אפילו לצאת לטייל בחוץ,
מעט השמש שהיתה נעלמה והגשם שוב יורד.
חטפתי קלסטרופוביה מהעוצר בית של השבוע הזה וחטפתי התמוטטות עצבים מהתיזוזים האלו שעוברים עלי בכל יום ממוקדם בבוקר כשאמא יוצאת לעבודה ועד אחה"צ/ערב כשהיא חוזרת.
אמרתי לאמא היום שאני חייבת חופש, לא יכולה יותר, אני עצבנית כמו נמר בכלוב, אני חייבת לנשום קצת ולבלות קצת זמן איכות עם עצמי ועם אנשים שאני לא צריכה לטפל בהם כל הזמן.
אמא הבטיחה לקחת ברביעי יום חופש ואני והגורה נרד לנהריה לבקר את סבא וסבתא שלי.
לשם מגיעים כל המשפחה מצד אבא כל הזמן, ויש בלי סוף אנשים שישעשעו לי את הגורה ואני אוכל לשבת עם סבתא במטבח על כוס קפה ועוגה טעימה, לקשקש קצת, ולהרגיש שוב אני ולא באטלר/סופר נני.
דוד שלי הבטיח לעשות לי שיאצו, שאני רק אגיד לו מתי ונקבע. מחר אתקשר לתאם איתו לרביעי בתקווה שבת דודתי תוכל לשעשע את הקטנה בינתיים. אני כל כך צריכה את הטיפול הזה.
ההריון עם כל המשקל שנוסף לי אז וכל הטיפול האינטנסיבי בקטנה מאז הלידה משפיעים על הגוף הכבר לא כל כך צעיר שלי, אני צריכה שיפרקו אותי קצת וירכיבו מחדש...
אמא שלי נזכרה בחברה שאמרה לה שהריון וגידול ילדים בגיל עשרים ומשהו זה ממש אחרת מלעשות את אותו הדבר אחרי גיל 30, אמא שלי לא חוותה גם וגם, את ארבעתנו היא ילדה לפני גיל 28. החברה שלה שהתחילה מוקדם וסיימה מאוחר כבר יכלה להשוות, אין ספק שבגיל 35 ומעלה הגוף כבר לא מה שהיה בגיל עשרים וקצת.
לפחות כל הריצות האלו וחוסר הזמן לאכול נורמלי באמצע היום מחזירים אותי במהירות למשקל של גיל עשרים ומשהו (:
לפני 15 שנים. 1 בפברואר 2009 בשעה 21:33
