וניל עם פיצפוצית

זהו יום האם הראשון שלי בתור אמא, ולא אכפת לי אם שינו אותו ליום המשפחה. מצידי שיוסיפו עוד יום לאבא לחוד, אבל שלא יגזלו מהאימהות את היום הזה. מגיע לנו אותו.
רק אנחנו סחבנו 9 חודשים, עברנו בחילות, צרבות, בצקות, בדיקות מגעילות וכל זה עוד לפני הלידה, הנקה ולגדל את האוצרות.
נכון, יש אבות שמאוד עוזרים בבית.
יש לי כזה אבא, גידל אותנו הרבה יותר מאמא שלמדה ועבדה ואהבה לקרוא גם אם קיבלנו מכה, וידעה בלי כמעט להרים את העיניים מהספר ובלי טיפת נקיפות מצפון לשלוח אותנו לאבא לקבל את החיבוק אם בדיוק היתה בקטע מותח.

ובכל זאת, כמו בבדיחה הנדושה - אמא יש רק אחת. אפילו אם לפעמים אימצנו עוד אחת או שתיים בדרך...

היום הזה התחיל כרגיל:
השכמה ב 05:00 לפנות בוקר, לקחתי אותה למיטה הגדולה לפינוקים כדי לגנוב לעצמי גם עוד שעה שעתיים של חצי נימנום חצי מיזמוז, נישנוש והסנפה של הגורה.
קמנו להפתעות מאמא שלי - צפרדעים מתוקות להפליא למניעת החלקה באמבטיה ומתקן כיסים גם בצורת צפרדע ירקרקה וחמודה. הקטנה היתה מאושרת, כולה חיוכים ורגלי צפרדעים בתוך הפה, נהיתה לי צורפתיית גורמה הפיצפונת. שרנו ביחד "אמא יקרה לי" לכבוד יום האם, כלומר - אני שרתי והיא קישקשה בג'יבריש משהו בלי תרגום לעברית, ובעיקר אמרה לחתולים "מאווו".
עזרתי לסבתא להתלבש לפני שמגיע הפיזיותרפיסט, פיניתי כלים מארוחת הבוקר והכנתי לה תה וארוחת עשר, שיחקנו כולנו יחד עד שהקטנה אותתה לי שהגיע הזמן לתנומת הבוקר.
ירדנו למטה, היא נחה וגם קצת אני, כשאני מתעלמת מהטלפונים המהבהבים על הצג של הסלולרי המושתק כדי לא להעיר את הקטנה.
כשהיא התעוררה חזרתי לאמוק של לפני פורים, טלפונים ממפיקי אירועים, הזמנות עבודה במייל, ותוך כדי מעקב צמוד על הגורה שדוחפת את הכסא ברחבי הבית כמו שסבתא הולכת עם ההליכון שלה, ומבסוטית עד הגג שהיא כבר הולכת ממש.
נכנסת שיחה ממפיקה שרוצה לדעת אם המייל ששלחה סוף סוף הגיע. הלכתי לרגע לבדוק וראיתי שאכן כן. ניתקתי את השיחה ופתאום בום טראח נשמע ובכי אחר כך. הגורה נפלה.
אני באה תוך כדי שירת "וגיל גיל גול וגיל גיל גל והופ שובב אחד נפל" שזה בד"כ מעורר צחוק ומעלים את הבכי, אבל לא הפעם, נתזי דם על הרצפה והלב שלי נופל לתחתונים, וכיוון שחוטיני לא מספיק לתפוס לב כשהוא באטרף - הוא ממשיך ונופל אלוהים יודע לאן, ואני מרימה את הקטנה ומחפשת מהיכן יוצא הדם. הפה שלם, גם האף, היד מדממת, האצבע נצבטה בכסא המתקפל בצורה איומה. הכל כחול והעור קרוע וזה מדמם ומדמם ולא נפסק גם תחת מים קרים, והבכי ממשיך יחד עם הדימום, ואני מנסה להרגיע ולחבוש ולא מצליחה. נותנת רסקיו, זה מרגיע לרגע ואז הבכי והדימום ממשיכים. אני נותנת ציץ ומנסה לחבוש ולא מצליחה.
אמא בעבודה וזה די רחוק, אבא בנהריה וגם לא יכול להגיע מהר, סבתא למעלה - למזלי כמעט חרשת ולא שומעת את הבכי (של הגורה, אני דמעתי בשקט).
התקשרתי לשכנה. היא מטפלת בשיטת פאולה וכל מיני כאלה ובעיקר היא אמא לשני בנים מתבגרים. היא בטח אלופה בחבישת ילדים פצועים. למזלי היא בדיוק הגיעה הביתה ומיד באה אלינו עם הכלבה שוש שעזרה לשעשע את הנסיכה הבוכיה שלי ולהעלות צחוק מתגלגל על שפתיה.
יחד הצלחנו לעצור את הדימום ולחבוש. הודתי לשכנה תוך כדי שהיא עוזרת לי לנקות את הדם מהרצפה ומעצמי.
כשהשכנה והכלבה הלכו הקטנה נזכרה שכואב ובכתה שוב, לקחתי אותה לכורסא ושלפתי שוב ציצי. היא נרדמה די מהר.
זה היה מפחיד ומתיש וכואב ולישון על ציצי זה הכי מנחם ומרגיע שאפשר.
באותו הרגע לא הייתי מתנגדת שאמא שלי גם תבוא ותתן לי חיבוק. הדמעות ירדו וירדו ולא נעצרו כמעט שעה. כשאמא הגיעה היא הביאה פינוקים מנחמים. היא הבינה אותי.
השכל יודע שזה טבעי, שהיא עוד תפצע מדי פעם ותבכה,
אבל הלב - הלב נקרע לגזרים עם כל דמעה וכל טיפת דם שיורדת לה.
הנכונות הבלתי אפשרית לצערי לספוג במקומה את כל הכאבים והפציעות, רק שהיא לא תסבול, לא עכשיו כשהיא כל כך קטנה. לא עכשיו כשאי אפשר לנחם ולהסביר שזה רק קצת יכאב ויעבור כי היא לא מבינה מספיק...
אני כותבת פה והדמעות מדגדגות שוב את העין, והלב מתמלא שוב בתפילה - שלא תסבול, שלא יכאב לה, שתמיד תהיה מאושרת וצוחקת, שלא תהיה עוד בוכיה.