וניל עם פיצפוצית

מתחילים ב 18:30, הודיעו לי.
הייתי בזמן, השחקנית היתה בזמן, ההלבשה שהבאתי לשחקנית הותאמה בקלות למידותיה (וטוב כל כך שהבאתי את האופציה הנוספת הזו כי אמנם הבמאי/תסריטאי של ההפקה הזו מוכשר בטירוף, אבל ההבנה שלו בביגוד גובלת בכלום) וכבר תיכננו איך לסצנה הבאה אנחנו משדרגים את ההלבשה בעזרת קפיצה קטנה לבית השחקנית שלמזלנו היה קרוב לסט, ומביאים לה חצאית מחמיאה בהרבה מזו שבחר הבמאי ושרשרת פנינים שתתאים למראה שרצינו ליצור.
הכל היה מוכן, אמרו שנתחיל לצלם ב - 20:00, חיכינו וחיכינו וחיכינו... לקראת 21:30 התחלנו בצילומים.
היתה סצינה חשובה בה השחקנית היתה אמורה לשכב באמבטיה ולהכניס את הראש מתחת למים.
הסתבר שזה בעייתי, לשחקנית היתה פוביה בלתי מוסברת מלטבול את כל הראש תחת המים.
ניסינו להסביר לה איך להוציא אוויר מהאף כדי שלא יכנסו מים לנחיריים ולא עזר. ברגע האמת היא נכנסה לפאניקה קלה ובלעה מים בכל פעם מחדש. אחרי כל נסיון הייתי צריכה לחדש את האיפור, לייבש כמה שאפשר את השיער ולהרגיע את השחקנית בסיפורים משעשעים.
צוללנית לא תצא ממנה, זה בטוח. נאלצנו למצוא פתרונות יצירתיים ולשנות קצת את התסריט.
הצילומים באמבטיה הסתיימו, קפצנו להביא את החצאית והשרשרת והתארגנו לסצינה הבאה.
הסתבר שהבמאי/תסריטאי שכח לדאוג לתיק מתאים לשחקנית. השאלנו מהבחורה שבביתה צילמנו את הסצינות הנ"ל.
השעות חלפו ולי היה ברור שלמסיבה כבר לא אגיע.
קיוויתי רק להגיע לרכבת לפני שעות העומס, לא בא לי טוב רכבות שואה עם העייפות הזו. קשה לישון כשקשה לנשום.
הספקתי לרכבת של 05:00 לשמחתי, הגעתי הביתה והיה לי זמן לנוח לפני הרופא שיניים.
הייתי אופטימית,
כולו סתימה חשבתי.
מסתבר שכדרכן של שיני בינה - זה לא יגמר כל כך בקלות.
בגלל שהפה שלי קטן וצפוף השן התחילה להתפורר והיה צריך לעקור.
לא בניתי על כזה סשן, בחיי שלא!
4-5 זריקות עם החומרים המגעילים האלו נדחפו לי לפה, כל מיני צבתות ודברים, ומזל שהרופא הוא נחמד אז זה לא היה טראומטי מדי. בסוף הוא אמר שיש חתיכת שורש קטנה שמסרבת לצאת וחייבים להשאיר אותה. ברוב המקרים היא מתכסה ונעלמת בחניכיים שנרפאים והכל בסדר, במקרים נדירים יש דלקת ואז צריך לקחת אנטיביוטיקה ולהוציא את החתיכה החסרה הזו החוצה, אבל אז המוגלה דוחפת את הדרעק הזה לבד וזו לא בעיה.
יצאתי משם עם בור מדמם בחניכיים וחור מדמם בארנק, עם הידיעה הברורה שהשן בצד השני צריכה לצאת לפני שתתחיל להתפורר גם בגלל מבנה הפה הבעייתי שלי, וצריך גם לעשות צילום פנורמי לגבי שיני הבינה הכלואות למטה.
צדק האורטודנט שלי שאמר שאצלי אין מניעה מלעקור אותן וכמה שמוקדם עדיף, אבל אני הייתי חכמולוגית, אחרי 14 עקירות שמתוכן 4 שיניים טוחנות קבועות והשאר שיני חלב, ניתוח להוצאת שן כלואה להעברתה למקום הנכון ועוד 8 שנות אורטודנטיה מכאיבה החלטתי לעשות הפוגה בהתעללויות בעצמי ואמרתי את מילת הבטחון שלי.
עכשיו אני חייבת לחזור לסשן את עצמי, לבדוק מחדש את סף הכאב ולעקור את שלושת שיני הבינה הנותרות, ואז גם אוכל לחזור לאורטודנט לשיפוץ החיוך. הוא נתן לי בזמנו אחריות לכל החיים, והוא בעצמו כבר אוטוטו יוצא לפנסיה אז כדאי שאזדרז.
ההרדמה התפוגגה. לא כואב לי אבל יש לי בחילה קלה מהטעם הזוועתי של חומרי ההרדמה.
אבל חושששני שאני לא מספיק מזוכיסטית כמו אבא שלי ששנאתו לחומרים הנ"ל גרמה לו לעבור עקירות כירורגיות של שיני הבינה עם שורש מפוצל בלי הרדמה בכלל.
אז אני אסבול כמה שעות טובות את האיכס הזה בפה.
טוב שיש בבית גלידה טעימה, זה יכול להועיל.
בשלושת הימים הקרובים גם ככה אני צריכה לגרגר מי פה אחרי כל דבר שאני מכניסה לפה חוץ ממים.
אני כבר שוקלת בפעם הבאה לעקור את שלושתן בבת אחת ולגמור עם זה בפעם אחת. אני צריכה להתארגן עם סידור לקטנה כי אחרי זה אני בטח ארצה יומיים להתחפר בספייס שלי ולא לדבר עם אף אחד.