בילדותי, הייתי הבת של אבא.
זו שמסתובבת לידו עם עיניים בורקות מהערצה עיוורת.
זה היה קל, אבא גבוה, חזק, עם ידי זהב שמתקנות כל דבר ומחבקות המון.
אבא היה כמו אלוהים בשר ודם עבורי.
בכל פעם שמשהו התקלקל, וזה לא משנה אם זה היה מכשיר חשמלי, צעצוע או מצב הרוח -
ידעתי בוודאות מלאה שאבא יתקן את זה.
אפילו כשהחתולה הסיאמית הלבנה אכלה רעל וגססה, אבא הצליח להחיות אותה ואחרי לילה שלם של טיפול מסור היא חיתה עוד שנים רבות ושמחות.
זה היה מאוד מרגיע לדעת שלא משנה מה יקרה, אבא יתקן.
אם משהו רע יגיע - אבא יטפל בזה והכל יחזור להיות טוב.
הילדות היתה מלאה בבטחון ושמחה כשלצידי אבא שכזה,
שבא תמיד איתי לטיולים שנתיים ומעורר את קנאת החברות שאמרו שהן רוצות להתחלף
או שגם הן רוצות אבא כזה.
כמה הייתי גאה בו תמיד. כמה שמחתי שהוא האבא שלי.
עברו השנים, לקראת גיל 18 - 19 התחלתי לראות שהוא לא אלוהים,
שהוא אנושי, שגם הוא נסדק ונשבר לפעמים.
ולמרות זאת ידעתי שאם הוא ירצה הוא יצליח לתקן, גם אם לא הכל - את הרוב,
את הדברים החשובים באמת.
בכל השנים האלו המציאות לא תמיד היתה קלה או פשוטה.
עברנו כולנו דברים שלא קל היה להתמודד, ובכל זאת עברנו אותם.
כבר ברור לי שאין כזה דבר מושלם, שיש מכות שעושות סדקים שלא רואים בהתחלה, אבל אחרי כמה מכות נוספות הם צצים ומתרבים ולפעמים משהו גם נשבר, ובכל זאת -
משהו בחום המשפחתי הזה שספגנו במשפחה ההונגרית של אבא, ממנו ומסבא וסבתא עדיין הרגיש
כאילו לא משנה מה יקרה, הצחוק הזה והחום זה הדבק שידביק הכל.
הלילה שוב סבתא היתה בבית החולים, כאב לה מאוד באיזור השבר.
עכשיו היא נחה בבית ואחה"צ היא תבדק ע"י המומחה.
אבא נמצא שם איתה בבית, אמר שהלכה לישון.
סיפרתי לו שלקטנה מאתמול בלילה יש קושי לישון, שבטח היא מרגישה את הדאגה שלי למרות שאני מתנהגת לידה הכי כרגיל שאפשר, ומשחקת איתה וצוחקת איתה המון.
ילדים רואים הכל. עבורם אנחנו ממש שקופים.
הוא עודד אותי, והבטיח שיהיה בסדר.
ולמרות שאני יודעת שגם לו קשה, וגם לו יש את הסדקים שלו,
לרגע אחד קטן ביקשתי: "אבא, אני צריכה ששוב תהיה אבא שמתקן הכל"
הוא צחק, והרגשתי שבסופו של דבר באמת הכל יהיה בסדר.
לפני 15 שנים. 5 ביולי 2009 בשעה 8:59