וניל עם פיצפוצית

ככה תמיד סבא איחל בימי הולדת.
בראש הם תמיד היו כאלה, הסבא והסבתא שלי, ההונגרים.
תמיד נשמעו קולות צחוק בבית שלהם, תמיד דיברנו שם על הכל ובהומור, תמיד היו חיבוקים לכולם,
תמיד היתה את התחושה החמה הזו בלב של בית.
עכשיו סבתא כבר לא כל כך בסדר.
זה התחיל עם האי סדירות הרגילה בלב, והמשיך עם איזה משהו שחטפה באישפוז שם, והכמות הבלתי הגיונית של זאנקס שנתנו לה, ומי שחזרה הביתה זו לא הסבתא שהיתה שם קודם.
מנומנמת, מסוממת, מצוברחת, תלותית...
כמו סרט מדע בדיוני רע על חטיפת גופות, כאילו מישהו אחרת השתלטה עליה.
התחלנו תהליך גמילה מהזאנקס, לאט לאט דברים משתפרים אבל הטישטוש גרם לה ליפול ולשבור את הכתף בשני מקומות וזה כואב וקשה לה ולנו.
היינו אצלה היום, הקטנה ואני.
כמה שעות של מופע תרפואי ממש, עשתה לה הילדונת.
ההליכה המצחיקה שלה, הקישקושים הבלתי פוסקים, הפרצופים המצחיקים, זה החזיר לי את הסבתא שאני מכירה וכל כך אוהבת.
אמנם הקטנה לא הבינה למה סבתא לא לוקחת אותה על הברכיים ולא נותנת לה חיבוק כמו תמיד, אבל היא "קטפה" לה פרחים מהאגרטל והביאה לה לכורסא בה ישבה והראתה לה איך מריחים פרחים ועושים "מממממ אההההההההה" - מה שגרם לכולנו לצחוק.
אחרי כמה שעות שהרגשתי קצת את הסבתא הרגילה שלי, היא התעייפה.
סבא עזר לה לקום מהכורסא ולחזור למיטה.
זו הסבתא שנתנה לכולנו ספנקים בתחת, הסבתא שקלעה לי צמה כל כך הדוקה שיכולתי להסתובב איתה שבוע מבלי שתברח ממנה שערה, הסבתא שהבישולים ההונגרים שלה מילאו בריח ניחוח את כל השכונה. שוכבת במיטה, שבורת כתף, עם חבלות יבשות ליד העין וביד, חלשה, ומצוברחת.
קשה לה להיות חסרת אונים, קשה לה להיות תלויה באחרים, היא תמיד אמרה שהיא לא רוצה לחיות ביום שלא תוכל לנגב לעצמה את הישבן, וטוב שיש לה יד אחת שלמה ומתפקדת כדי שזה לא יקרה.
מחר יבוא רופא מומחה, כולי תקווה שהוא ימצא את הדרך להחזיר לנו את סבתא למה שהיתה.
אני לא מוכנה לוותר עליה. אני לא יודעת אם אי פעם אני אהיה מוכנה.