בצהרי היום אני משכיבה את גורתי לנימנום צהריים, כמו כל ייקית טובה (אפילו שאני רק חצי).
לא בא לה לישון, צרחה בקולי קולות במיטה עד שהקול שלה נהיה צרוד.
הייתי שפוכה בעצמי ורציתי לנוח אז לקחתי אותה איתי למיטה הגדולה.
השתרעתי לצד הקטנטונת ושידלתי אותה לישון קצת.
לא בא לה.
אז היא סתם נמרחה עלי, מדי פעם שולפת ציץ ומנשנשת, מדי פעם נושפת לי פוווווו כזה בבטן ונקרעת מצחוק, אומרת "בוק" ונותנת חיבוק הכי גדול שהיא יכולה, נועצת לי אצבע באברים שונים בפרצוף תוך כדי הגיית שמם: "עייי" "פה" "אףףףףףףף" ואני - חצי מעולפת מעייפות, אבל מתמוגגת מהגאונה הקטנה, מחבקת אותה חזרה ומרעיפה עליה נשיקות.
בדרך כלל ההתכרבלות המשותפת הזו מתרחשת בבקרים, כשהיא קמה מוקדם ולי אין עוד כוחות לגרד את עצמי מהמיטה, אבל הפעם, בצהרי יום שישי אחרי שבוע מתיש - בא לי טוב ההתכרבלות הזו.
שכחתי מהצעצועים הפזורים ברחבי הבית, שכחתי מערימת הכביסה, ומכל שאר מטלות תחזוקת הבית שאותן אני עושה בד"כ כשהיא ישנה.
היינו רק שתינו במיטה הגדולה, מתפנקות בכזה כיף ובכזה צחוק שזה הרגיש כמו הדבר הכי טוב והכי נכון והכי מושלם לעשות באותו רגע.
לנשום אותה, להסניף עמוק עמוק את המתיקות התינוקית לפני שתעלם.
השנים תמיד רצות כל כך מהר ואני רוצה לחרוט עמוק בזכרון את כל הרגעים הקסומים האלה.
את החיוך הממיס הזה ששמונה שיני חלב קטנות מבצבצות מתוכו, את הצחוק המתגלגל משטויות, את המרדף שלה בריצה מדדה אחרי החתול תוך כדי קריאה "תול" "תול", את הספר שהיא דוחפת לי ליד בדרישה "פור" כשהיא רוצה סיפור, ובקשת "עוד" כשהיא רוצה עוד פעם מהתחלה (ולפעמים גם מהאמצע או הסוף, היא המחליטה).
אחי ואמא שלי צוחקים על אובססית ההנצחה שלי, אני מצלמת אותה המון, מתעדת רגעים קטנים, חוויות שלנו יחד, יודעת שהכל חולף כל כך מהר, וכבר חוויות חדשות מחליפות את אלה שעברו, ורוצה לתעד הכל, לשמור אלבומים של פיסות חיים מאושרים, חיוכים, חיבוקים, ביקורים אצל הסבתות והסבא שלי שישארו למזכרת כי מי יודע עד איזה גיל היא תזכה להינות מסבתות גדולות וסבא רבא?
לי היתה סבתא רבא עד גיל 9 כמעט, אז יש לי רסיסי זכרונות ממנה. מקווה שגם לקטנתי יהיו זכרונות של חוויות קסומות עם זקני השבט. בסה"כ זכיתי באמת למשפחה מדהימה. אתמול סבתא שלי שברה את היד, זה גיל כזה שדברים כבר לא כמו פעם אצל הסבים, אני כל הזמן מתפללת שהם יזכו לעוד אריכות ימים ובריאות ואומרת לסבתא שהיא וסבא צריכים להחזיק מעמד לפחות עד לבת מצווה של הקטנה עוד 11 שנה... מחר נרד לנהריה לבקר אותם ונביא להם ציור שהגורה ציירה היום. היא מתחילה לקשקש כל מיני קווים צבעוניים על הדף, נראה אם ירשה את הגנים של הציור שמאוד חזקים בצד שלנו של המשפחה.
עכשיו היא שוב ישנה, אחרי אמבטיית קצף חמה ואימונים בלהגיד משהו שישמע כמו "מזל טוב" להגיד מחר לאחותי שחוגגת יומולדת. עם ה "מזל" אין לה מזל, אבל "טוב" היא מצליחה לבטא ממש טוב! (:
לפני 15 שנים. 3 ביולי 2009 בשעה 18:26