אין כמו לישון מכורבלים ליד מי שאוהבים, להרדם לצלילי הנשימות המרגיעות של אדם יקר.
למזלי אף אחד מהגברים שהיו בחיי לא נחר, מקסימום חלקם גנבו לי את השמיכה אבל תמיד הצלחתי לארגן לעצמי שמחכה נוספת או להדחק חזרה מתחת לאותה השמיכה.
וכשאני לבד בחורף ויש צביטה של געגוע לחיבוק, להתכרבלות, לחום הזה - יש לי את הפוך הכבד מסבתא, לא השמיכות המודרניות שבקושי שוקלות משהו, שמיכה מלאת נוצות, כבדה כמו חיבוק אמיתי, שמיכה שמנצחת כמעט את כל נדודי השינה ומרדימה אותי עם חיוך.
אני אוהבת לישון תחתיה ערומה, להרגיש את המשקל בכל מקום בגוף בלי מחיצה.
החבר שאיתו חייתי מעל 3 שנים תמיד רצה לישון עם השמיכה הזו, יש בה משהו שמשרה נינוחות ובטחון כנראה גם עליו, אבל לא נתתי לו לגנוב אותה, מקסימום הסכמתי שיצטופף שם יחד איתי והיינו נרדמים מחובקים יחד תחת החיבוק של השמיכה.
כשאני לבד אני חצי מכוסה וחצי מחבקת אותה, שמה עליה את הראש כמו בשקע כתף ונרדמת.
זו שמיכה שהיתה של סבתא ושל אבא ועכשיו היא שלי...
יש בה את הקסם הזה שעובר במשפחה
קסם של חיבוק ואהבה
לילה טוב וחלומות מתוקים
לפני 19 שנים. 30 באוקטובר 2005 בשעה 1:12
