כן, זה אחד מהימים האלו בהם יש שירים קיטשיים ברדיו, ושולחים פרחים ודובונים ושוקולדים בצורת לבבות, והסביבה נהיית מסוכנת לחולי סוכרת בצורה מבחילה.
פוסטים שלמים יוצאים בהצהרות אהבה לנצח ואני מחייכת לי מתחת לשפם שאין לי.
כאילו שמישהו בכלל יודע את העתיד...
בכל פעם שמתאהבים בטוחים שהפעם זה לתמיד, שאיתו/איתה אני מתחתן/ת!
או להיפך, חושבים שזה סתם קטע לא רציני ובסוף דבוקים אחד לתחת של השני עד לפנסיה, או כמו שאומרים בנדרי החתונה של הגויים - עד שהמוות יפריד בינינו.
כשהכרתי את הקאובוי הייתי כמעט בת 19, הדייט הראשון שלנו היה בערב שלפני יום ההולדת שלי.
אם היו מספרים לי אז שבגיל 36 וחצי הוא יהיה חלק מחיי ועוד האבא של הבת שלי, בוודאי הייתי צוחקת ואומרת "בטח" בטון ציני להפליא.
החיים זימנו לי ולו פגישות מחודשות וניתוקים לסרוגין, הרבה הפתעות והרפתקאות שאין ספק שהילדונת הנהדרת שנוצרה היא היא גולת הכותרת, הדובדבן שבקצפת, היהלום שבכתר או כל ביטוי אחר שיכול להביע עד כמה היא התוצאה הכי מוצלחת שיכלה לקרות מאותה הכרות אקראית עם אותו קאובוי חמוד ושרוט בבסיס חור אי שם בגליל.
אז אם שואלים אותי משהו על אהבה לנצח, אני רק יכולה לדעת בוודאות דבר אחד - את האיש הזה אני אוהב לנצח ולו רק על אותה מתנה מופלאה שקיימת בזכותו, ואותה, את פרי האהבה הזו, שהיא בעצמה אהבה טהורה בצורת ילדה - אותה אני אוהב כל עוד נשמתי בי, וגם כשאותה נשמה תסתובב אי שם בעולם שמעבר!
לפני 15 שנים. 5 באוגוסט 2009 בשעה 9:43