גם לי זה קורה. אני אנושית.
קחו "קצת" חוסר שינה, תוסיפו מכת אורחים בטווח גילאים בין 9 ל - 93, חום של אוגוסט ואמא שכמו כל האימהות בעולם - יודעת לנגן על עצבים חשופים מדי פעם ותקבלו פקעת עצבים, פצצת זמן מתקתקת.
אז היו כמה פיצוצונים ביומיים האלו.
לא משהו שיזכר לדורות, בטח מחר כבר אף אחד לא יזכור מה ועל מה, אבל זה בכל זאת היה חייב לקרות כדי לשחרר לחצים.
מחר יום עבודה אחרון בקיבוץ בהדרכת הסדנה. היריד ימשך עד סוף הקיץ בימי שלישי אחה"צ וטוב שכך. אני נהנית מאוד ממנו.
צריכה לנשמה עוד קצת עבודות. עוד קצת זמן להיות אני כפי שהייתי פעם, לפני המהפך הגדול שהפך אותי לאמא. צריכה את זה כדי למלא מצברים בחיים של מחוץ לבית, כפי שאני צריכה את הבית והקטנטונת שלי למלא מצברים בשביל החוץ.
כבר הפך עניין של שגרה למלמל חצי ישנה לגורה המייבבת בלילות "אמא פה, ילדה קטנה שלי, אמא פה" ולשמוע אותה חוזרת על המנטרה ונרגעת "אמא פה" בקול קטן ומתוק של תינוקות. אמא פה... אמא כמעט תמיד פה, לא מתרחקת, ובלב תמיד איתך, ילדה מקסימה שלי. אמא פה.
לפני 15 שנים. 10 באוגוסט 2009 בשעה 22:04
