מחר אני נוסעת לשישבת לבד.
הגורה נשארת עם אמא שלי, ואני נוסעת ללון אצל נעמה בשישי, לעבוד בשבת במרכז
ולחזור הביתה ברכבת הראשונה של מוצ"ש.
ייסורי מצפון מטורפים: "הייתי צריכה להתארגן על נסיעה עם הגורה ורק לדאוג לה לבייביסיטר לשעות של העבודה" אבל אני יודעת שזו לא האופציה הטובה, לא כשהיא רק החלימה מאיזה וירוס שתפס אותה עם יציאת השיניים הטוחנות, והחום והשילשולים שהיו לה, ורק עכשיו היא מתחילה להתאושש אז לחשוף אותה לשעתיים בכל כיוון נסיעה ברכבת עם אוויר ממוחזר זה לא שוס גדול. בטח לא עם שפעת החזירים שבסביבה.
הכי בריא שתשאר בבית, באוויר הנקי, עם סבתא, אפילו אם יהיה לה קשה והיא תתגעגע.
אני כבר מתגעגעת, והיא פה לידי ישנה.
אני מסתכלת עליה והלב נצבט, ובא לי להתקשר על הבוקר ולהגיד לנעמה "קחי את העבודה, אני נשארת בבית עם הקטנה" ולעזאזל עם הסכום המכובד של כמה מאות שקלים חדשים שאני צפויה להרוויח...
אני כל כך מבינה עכשיו את החברות שתמיד התקשו להתנתק מהילדים ואת אשתו של אבא שתמיד אמרה "חבל הטבור קצר מדי" כשרצינו שהאח יבוא אלינו לישון במרכז.
אני יודעת שזה יהיה לי קשה בטירוף ומצד שני גם קצת אוויר לנשימה, ואולי נעמה ואני נוכל לעשות איזה פרוייקט אמנותי ביחד כפי שתיכננו ואף פעם לא היה זמן, וישאר לי קצת זמן לעצמי מסיום העבודה ועד לרכבת הראשונה, אז אוכל להסתובב קצת לבד (ולהתפלל שלא אתחיל לבכות מרוב געגוע ושלא יתפוצץ לי הציצי מעודף חלב)...
עוד לא נסעתי ואני כבר רוצה להיות אחרי, להגיע הביתה ולחבק את הילדה המדהימה שלי, להסניף אותה עמוק לתוכי ולא לעזוב אותה לעולם! (או לפחות עד שהיא תלך לצבא).
לפני 15 שנים. 27 באוגוסט 2009 בשעה 22:05
