וניל עם פיצפוצית

החלטנו לרדת לים הבוקר עם שחר (טוב, לא כל כך מוקדם אבל בשעות הנעימות).
הצטיידנו בצעצועי חוף לרוב, מצופים עם דמות בוב הבנאי, נישנושים והרבה מים.
הקטנה רק ראתה את החוף וברחה מהאוטו לכיוון המים. רצתי אחריה כדי להפשיט אותה שניה לפני שקפצה לים.

המים היו צלולים ושקטים, להקות עצומות של דגיגים שחו להן בנחת במים הרדודים להנאתם ולהנאתנו, והמים היו חמימים ונעימים.

שמנו מצופים ותירגלנו תנועות שחיה ראשוניות כגון "זוזו מים" עם הידיים, ו"פאץ' פאץ'" ברגליים.
עשינו תצפיות על השחפים, העורבים, הסרטנים שבין הסלעים, ורק בגלל שהמציל היה נודניק לא תפסתי סרטן קטן כדי להראות לה מקרוב: "גיברת, תתרחקי מהסלעים" הוא צרח ברמקול. אז שני דברים, מר מציל: קודם כל, אני לא גיברת, אני בקושי התרגלתי לזה שאני כבר אמא אז נא לא להפוך אותי לאיזו זקנה עם שיער סגול, ודבר שני - כשאתה עוד היית זרעון ששחה מאשך לאשך אני כבר טיפסתי על הסלעים האלו! זה החוף שגדלתי בו עשרים שנה מתוך 36 שנות חיי!

כמובן שלא באמת עניתי לו, היו לי דברים יותר מעניינים לעשות מללכת להתווכח עם מציל כמעט קטין.
אספנו צדפים, היו טונות צדפים יפים אז לקחנו הביתה רק מעטים הכי יפים.

פגשנו מישהי שזיהתה אותי מפעם, עד עכשיו אין לי מושג איך קוראים לה. מהשיחה דליתי שהיא אמא של בת כתה של אחותי הקטנה, אבל לא של אחת החברות הטובות ולכן אין לי שמץ של מושג מי היא ואיך קוראים לה. היא היתה עם הנכדה שגדולה מהקטנטונת שלי בשלושה חודשים רק שכרגיל - היא פחות מפותחת ממנה.

כבר הבנתי שאין לה הרבה מתחרים בני גילה בשום תחום, לא בהתפתחות הפיזית ולא בקוגנטיבית ובכלל - יש לי גאונה קטנה ומהממת, ואני בכלל לא משוחדת P-:

בדרך הביתה נישנשנו טילון, וכשהגענו נכנסנו לאמבטיה, אני למקלחת קצרה והקטנה - בקושי הצלחתי לשלוף אותה מהמים. גם מהים היא לא ממש רצתה לצאת.
כשהיתה עייפה ורצינו לשטוף עצמינו מהחול וללכת הביתה היא נשכבה עלי כשישבתי במים הרדודים והתחילה לינוק תוך כדי שכשוך הרגליים במים החמימים.

כשהיתה באמבטיה וסרבה לצאת אז בכלל צחקנו שעוד רגע היא מגדלת קרומים בין האצבעות וזימים.
בסופו של דבר הצלחתי לשלוף אותה מהאמבט למיטה.

כשהקטנה נרדמה גיליתי למרבה הבאסה שהסלולרי שלי איכשהו יצא ממקומו המוגן וחטף מקלחת מי מלח מהמצופים ועכשיו הוא מושבת.
הביטוח לא מכסה רטיבות וגם ככה בשישי בצהרים אין ממש לאן ללכת לטפל בזה; די התבאסתי כי זה מכשיר יחסית חדש והחלטתי שאני מנסה לטפל בזה לבד.
פירקתי לו את הצורה, ניגבתי היטב, נופפתי שיתייבש מבפנים בחלקים שלא הצלחתי לפרק בלי מברג מתאים, הרכבתי וראיתי שיפור קל - הוא נדלק לרגע ואז שוב כבה. פרקתי שוב והמשכתי לנגב ולנפנף ולהתפלל תוך כדי שאצליח להקים אותו לחיים. שעה שלמה של פירוק, הרכבה, ניפנוף ותפילה הועילו.
המכשיר חזר לחיים וכבר מתלוצץ עם רופאיו (אם ככה אפשר לקרוא לטעות במספר שזו השיחה הראשונה שקיבלתי כשחזר לחיים).

כשהגורה קמה עלינו לאמא שלי לאכול ריזוטו אפונה וסלט גדול. לקינוח נתתי לגורה פופ-אייס, הצ'ופר האולטימטיבי לצמיחת שיניים טוחנות. היא כירסמה אותו בהתלהבות כהרגלה בימים האחרונים בהם אני מאפשרת לה שני חטיפי מים מסוכרים קפואים שכאלה ביום.
אחרי שכירסמה בשקיקה קרחון קטן שטפנו ידיים ושיחקנו בהשחלות חרוזים על מנקי מקטרות וכו' כשפתאום הקטנה ניגשת למקרר, מנסה לפתוח אותו ומבקשת "פופייס", אמרתי לה "הרגע אכלת אחד" אז מה עונה לי הפיצית "תיים" ומסמנת עם שתי אצבעות ביד. היא זכרה שאתמול אמרתי לה שאני מרשה רק שניים ביום, והגאונה למדה לספור!

לפחות עכשיו אמא שלי האמינה כשראתה בעצמה. לפני זה כשסיפרתי לה שהיא כבר סופרת עד שתיים היא אמרה שהיא מדקלמת בגלל השירים. עכשיו היא הוכיחה לנו שהיא ממש סופרת.
גאונה או לא? איזו נחת מביאה הילדה הזו! טפו טפו טפו, מלח מים, חמסה חמסה, אחת שתים שלוש דג מלוח!

אני מטורפת על הילדה הזו.
היא, ללא ספק, הדבר הכי מוצלח שיצרתי בחיי!