וניל עם פיצפוצית

"מה? את לא רוצה להכניס אותה למסגרת?" אני שומעת כל הזמן בואריאציה זו או אחרת.
לא רוצה!
יהיו לה מספיק מסגרות אח"כ שהיא תהיה חייבת ללכת אליהן,
מסגרות שאני מקווה שהיא תהנה מהן יותר מאשר תשנא אותן כי זו אחת הסיבות העיקריות שעברתי לחור הצפוני הנידח הזה שהחינוך בו משובח.
נכון, אני מותשת בסוף כל יום.
אתמול אפילו נרדמתי יחד איתה בשעה 19:00 אבל כל יום איתה הוא תענוג.
אפילו שבסופו אני מרגישה כאילו רצתי מרתון (טוב, כי זה כמעט באמת ככה).
היא פצצת אנרגיה חכמה, הילדה הזו.
מוצאת איך לטפס על כל דבר, לגרור רהיטים ולהקים מגדלים ולטפס על הכל בשיווי משקל מעורר התפעלות ופחד בו זמנית.
אי אפשר לצאת איתה החוצה לשטח לא מתוחם היטב כי תוך שניה היא נעלמת מטווח ראיה עם הספרינטים שלה, אבל איזה תענוג זה לראות אותה רצה כשהיא כל כך יציבה כמו גדולה.
אפילו השכנה שהיא מורה לפלדנקרייז ופאולה וכאלה התפעלה ממנה היום כשראתה אותה דופקת ריצות.
בבוקר קפצנו ורקדנו לצלילי שירים קצביים של גדולים (מה רע בקצת שבק ס', מוקי, שוטי הנבואה וכו'?) ואז יצאנו החוצה לרוץ יד ביד על המדרכה מחוץ לבית, ועוד בעליה!
חזרנו בריצה והתארגנו לצאת לחוג הסנסו-מוטורי במרכז לגיל הרך.
הגענו לשם וגילינו שנשארה קבוצה ממש פיצית של גדולים, הרוב שם אפילו לא זוחלים.
המחזור החדש שם בגיל ממוצע של 3-4 חודשים.
הקטנה הסתובבה בינהם כשהיא מחקה בכי של תינוקות, הגישה להם מוצצים שנפלו ושרה "נומי נומי" לישנונים שבחבורה.
גם כשהגיע ילדון בן שנה וחצי הסתבר שהוא לא מספיק מפותח לטעמה - בקושי הולך, בכלל לא רץ, בקושי מדבר מילה, אז היא סינג'רה אותו קצת בפינת המטבח, שלחה אותו להביא דברים ולהזיז דברים והוא עשה בצייתנות עיוורת כל מה שפקדה עליו לעשות.
אח"כ הגיעה מרגיט הייקית שהפעילה את כולנו בשירה, ריקוד ושאר פעילויות סנסומוטוריות עם הסברים, אבל הבאסה שהיא התאימה הרבה מהתכנים לפיצפונים והגדולה שלי השתעממה.
כיון שגם ככה היא סוף סוף התעייפה - היא נשכבה עלי וצפתה באימהות האחרות מזיזות את הקטנטנים לפי הקצב שמרגיט הכתיבה וכמעט בלעה אותנו בפיהוקים.
בבית היא נרדמה תוך דקה, לשעה וחצי שניצלתי היטב לסידורים חשובים.
כשהיא קמה היא שוב היתה טעונה באנרגיות כמו הארנב של דורסל, ורעבה.
עלינו לסבתא לאכול אורז עם פטריות, סלט תפו"א ועוף. הקטנה פיצחה את העצמות ברעבתנות כמו אמא שלה בצעירותה, וכמו הסבא שלה שהיו צועקים עליו בצחוק שישאיר משהו לחתולים...
בתום הארוחה היא המשיכה לרוץ, לצייר, לרקוד, לטפס, לקפץ ואני איתה.
בשלב מסויים הבנתי שאם אני רוצה לשרוד את שאר היום כדאי שננוח קצת.
היא לא הסכימה לישון אחה"צ. שמה ראש קצת ואחרי כמה דקות קמה. להרדם היא לא נרדמה.
העמסנו על העגלה בסל שלמטה את כל הבקבוקים שאספנו למיחזור ועלינו ברגל עם העגלה בעליה הגדולה למתקן איסוף.
הרמתי אותה בכל פעם עם בקבוק לפתח שהיה די גבוה והיא השליכה אותו פנימה באושר כשהיא מקשקשת על בקבוקים ופקקים כל מיני תאוריות משונות ובלתי מובנות לאמא שלה.
בדרך חזרה עצרנו אצל השכנה לשחק עם הכלבה שוש. גם שם היא לא נחה לרגע - השתוללה עם הכלבה, צחקה, רצה פנימה והחוצה אחרי הזנב של הכלבה ושיחקה איתה בכדור.
בדרך הביתה היא כבר שיפשפה עיניים.
הכנתי לה ארוחת ערב, אמבטיה ולמיטה.
5 שניות של בכי במיטה "אמא, אמא, בואי" ודממה.
הבית קצת מבולגן ואין לי כוחות לזחול לסדר. אח"כ. קודם להתאושש קצת.
בסוף יום שכזה אני חושבת לעצמי - אולי בכל זאת להכניס אותה לגן, שתתיש לפחות חצי יום מישהו אחר, אבל אז אני חושבת על כל הכיף שאפסיד ואני לא מוותרת.
היא גדלה כל כך מהר, גם ככה בלי שאשים לב היא תכנס לגן חובה ולבי"ס.
כל עוד אני יכולה אני אתענג על כל רגע איתה.
יש לה חברת ילדים בשפע, גם במרכז לגיל הרך וגם אחה"צ כשאנחנו עולות לרחבה שבמרכז המסחרי, וגם בביקורי חברים ומשפחה. לא חסר לה שום דבר, ולהיות איתה ולשחק איתה, ליצור איתה, להקריא לה ולשיר לה - יותר חשוב לי מלהספיק לנקות את הבית או להכין שניצלים.
בשביל זה גרים ליד סבתא, כשאני רצה עם הקטנה ממקום למקום היא עסוקה בלבשל לנו אוכל טעים (: