וניל עם פיצפוצית

לא, לא מדונה.
הלוואי, אבל עוד מוקדם מדי, רחוק מדי, יקר מדי, צפוף מדי ובטח יש עוד כמה מדי שלא חשבתי עליהם כרגע...

הסתפקנו במופע של שאקא-טאק שהביאו לישוב לחגיגות 25 לכפר.
התייצבנו קצת לפני 19:00 לתפוס מקום טוב.
אמא שלי רצתה שנשב בכסאות, אמרתי לה שתשב היא בכסאות, אנחנו יושבות קדימה, הכי קרוב שאפשר לבמה. ככה רואים הופעות. זה לא קונצרט בקשת אילון!
תפסנו מקום על המחצלות ממש קרוב לבמה ולרמקולים. שנרגיש את הקצב בכל הגוף. ככה רואים הופעה!

אבל כמו בכל אירוע חינמי - צריך לשלם בנאומים.
הם אמנם לא היו ארוכים ומשעממים, אבל היו יותר מדי כאלה: המנחה, ראש המועצה החדש החתיך, איזה אחד שכתב משהו "מתחכם" לכבוד 25 שנה לכפר, מייסד הכפר ולסיום - כבוד השר וממלא מקום ראש הממשלה סילבן שלום (בלי ג'ודי ניר מוזס שלום ולהתראות) שעדיף שזה היה הוא ולא ראש הממשלה כי את ביבי אני ממש ממש לא סובלת.

בשעה 20:30 בערך התחילה סוף סוף ההופעה.
הקטנה למרות שנת הצהריים הארוכה, התחילה לשפשף את העיניים וכבר חשבתי לוותר, אבל ברגע שהתחילה ההופעה היא קמה לחיים. היא רקדה איתם, תופפה על עצמה ועלי לפי הקצב, צרחה בהתלהבות כמו בת טיפשעשרה שרואה את אדם בשנות השמונים, והיתה מבסוטית מכל הרעש וההמולה, האורות, העשן, המיצגים בוידאו, המתופף (יש לה טעם טוב, אביב ברק המתופף באמת נראה חמוד), וגם מכל הילדים שהיו סביבה.

לקח קצת זמן להוריד אדרנלין בבית, אבל רבע שעה בערך מהרגע שנכנסנו הביתה היא כבר נרדמה. בכל זאת עבורה אחרי 21:30 זה כבר אמצע הלילה.

וואלה, אם ככה הלך לנו טוב בהופעה הראשונה, אני כבר פותחת תוכנית חסכון למקומות טובים ליד הבמה בהופעה של מדונה בעוד 10 שנים!