וניל עם פיצפוצית

אחרי קיץ עם יציאת שיניים טוחנות, וירוס בטן עם חום ושילשולים וקצת פריחה, יומיים שלושה בשבוע של השכבת לילה אצל סבתא כשאני בעבודה ועוד סופ"ש שלם בלעדי,
החלטתי שאמנם גן היא לא מתחילה השנה, אבל היא חוזרת לישון במיטה שלה מתחילת הלילה עד סופו.
כבר חצי שעה היא בוכה במיטה שלה קוראת לי "אמא" "בי" שוב ושוב והלב שלי צונח מרוב כובד למעמקים שחורים
ואני תופסת את עצמי לא לרוץ אליה לחבק ולהרדים על הציצי כמו שעשיתי כשהיתה חולה או סתם מתגעגעת.
נגמרה החגיגה, צריך לחזור לשיגרה וזה לא קל.
היא בוכה וקוראת לי ואני מחזיקה את עצמי, מנסה להתעלם מהצרחות ברקע,
יודעת שיהיו לנו יומיים שלושה קשים אבל בסופו של דבר היא תתרגל לישון שוב במיטה שלה
עם הכבשה המנגנת והמצגת האור-קולית של פו הדב שעלו כמה מאות ש"חים...
בשבת חגגה 15 חודשים באוויר העולם ואני הייתי בעבודה.
אמא שלי הביאה לה עוגת גבינה עם נר שתעשה עליו פוווו
ושרו "אין אין אין חגיגה, בלי בלי בלי בלי עוגה"...
הבטחתי לה מחר שוב יומולדת, עם עוגת שוקולד וקצפת ונר.
מצפון ארור!
שומעת את הצרחות והקריאות ורוצה לתת לה מה שהיא רוצה,
שתישן לי על הציצי עד הבת מצווה רק שלא תבכה ככה!
נזכרת בילדות, איך אטמנו אזניים וקראנו "לא שומע כלום ואתה בצבע חום!"
כמה היה קל אז, כמה בלתי אפשרי היום...
3/4 שעה והיא עוד בוכה, לא נשברת.
מחכה שהעייפות תכריע אותה, זה קרוב.
יש הפוגות קצרות, הקול נחלש ומתחזק לסרוגין.
שתרדם כבר.
אסור לי להשבר!
כוסשלהאמא שלה!
מקללת אותה ואת עצמי בו זמנית בלב, שיגמר כבר!
שתרדם.
היא לא ישנה צהרים, רק נחה קצת, היא עייפה.
כבר 20:30, שתישן כבר.
ששששששששש
דממה
נרדמה?
נחה?
לא מעיזה לנשום.
מקלידה לאט ובשקט.
האוזן קשובה לחדר השינה.
שומעת רק את הכבשה מנגנת בשקט שירי ערש.
נרדמה.
נושמת לרווחה ומרגישה את הגרון חנוק מדמעה.
חוזרים לשגרה.

שלום כתה א'
הקטנה הזו עושה לי ביתצפר...