וניל עם פיצפוצית

אתמול הייתי בבית וסידרתי דברים כשאמא שלי בחוץ עם הקטנה, שתתערבב עם הילדים של השכונה שרכבו על אופניים/קורקינטים/בינבות ושאר גלגלים למיניהם.
עבר שם השכן שנשוי ליפנית עם שתי הבנות המהממות שלהם והתקשקש עם אמא שלי.
סיימתי לסדר את הפוגרום שהקטנה השאירה בבית ויצאתי אליהם.
השכן שאל לגבי העבודה שלי וכשסיפרתי לו שאני עוסקת באיפור אמנותי הוא נדלק וביקש לשאול אותי משהו ממש חשוב. אמא שלי הבינה את הרמז ולקחה את הבנות לבית וסיפרה להן סיפור ("החולד שרצה לדעת מי עשה לו על הראש" - סיפור חינוכי מאוד על הפרשות של החיות).
מסתבר שהאחין של השכן, בחור חתיך בן 25 מעולם לא הביא הביתה חברה או כל רמז אחר לקיומן של נשים בחייו, והוא למד איפור וספרות ולפני שבועיים עזב לעיר החטאים ת"א. האם זה אומר שהוא...
הסברתי לשכן שאכן הרבה מאפרים ומעצבי שיער הם... (בכל זאת יום כיפור ואנחנו ברחוב בו אנשים צועדים לבית הכנסת, זה לא זמן טוב לומר בקול את השם המפורש ) אבל יש גם כאלו שהם לא ונשואים באושר ובעלי משפחה ואולי הוא רק רגיש וביישן. אבל גם אם הוא כן אז צריך לשדר לו שזה בסדר ואוהבים ומקבלים אותו כפי שהוא ואז אם הוא באמת ... הוא אולי יאזור אומץ ויצא מהארון.
הרגעתי את הדוד המודאג שאם הוא אכן ... אז בת"א הוא ימצא הרבה אנשים שכמותו, וחיי הקהילה שם מאוד תומכים והוא לא ירגיש חריג כמו שאולי הוא מרגיש כאן בצפון השקט והיחסית שמרן שלנו.

נסתמנה הקלה משמעותית על פני השכן וחזרנו לשיחת החולין על המעבר שלי מהמרכז לצפון והוא שאל אם זה לא קשה לי בלי כל האקשן.

וכמו בכל פעם כשאני מתעמתת עם הנושא הזה אני מבינה שאת השקט אני אוהבת, וואת השפנים בגינה והקהילתיות הקטנה גם, אבל אני מתגעגעת לחברים, ולפעמים גם לאקשן של המסיבות לתוך השעות הקטנות של הלילה.

עכשיו כשבשעה הזו כבר הקטנה ישנה ויש דממה מוחלטת מסביב, ואני יושבת כאן די מותשת מיום מלא הרפתקאות, אני נזכרת בגלגול הקודם של חיי שבשעה זו הערב עוד לא התחיל והייתי יוצאת לחברים ולמסיבות מדי פעם בשעות שכיום אני יוצאת בהן לפאב השמיכה הסמוך למועדון הכרית או במקרה הטוב - נשארת בסלון ומקשיבה לתוכנית לילה אהובה ברדיו דרך שידורי הלווין ומציצה לשדרנית המקסימה דרך האינטרנט, וגם זה עם הפסקות מרובות לגשת לקטנה ולהרגיע את הכאב של בקיעת שיניים טוחנות ולאחרונה גם הניבים מתחילות לבצבץ.

אקשן בחיי הלילה שלי כיום זה התעוררויות השיניים האלו או במקרים אחרים - חבורה של כלבים או בני נוער חולפת ברחוב ברעש שנמוג יחד עם החבורה החולפת.

אין מה לעשות, כשהקטנה לא ערה ומבדרת אותי וממלאה את קיומי עד אפס מקום - די משעמם פה.
כשאני לא שפוכה מדי אני מנסה קצת לקרוא או לצייר אבל לרוב אני כבר עייפה מדי ולא מרוכזת ואז אני פה במחשב, בוהה קצת בצג או לחלופין בוהה במשהו מפגר בטמבלוויזיה.

מחכה כבר שתגמר לה צמיחת השיניים כדי שתוכל לישון מדי פעם אצל סבתא ואני אוכל לחזור לחיות קצת חיי לילה כמו פעם. יש פה אפילו איזה פאב מיניאטורי ששווה לבדוק אותו, או אפילו סתם לשבת בבית הקפה ולנשום אוויר של מחוץ לבית. כנראה זה יחכה לאביב הבא...