הייתי בדילמה מטורפת אתמול לפני הנסיעה, משאירה גורה מצוננת עם קצת חום עם אמא ואחותי כדי לעבוד במסיבה כל הלילה במרחק כמה שעות נסיעה.
הפיתוי להתקשר ולבטל את הגעתי היה גדול, ידעתי שיבינו למרות האכזבה, אבל החלטתי שזה רק צינון והיא בידיים הכי טובות שיש וגם אם זה לא יהיה קל לאף אחד מאיתנו - זה לא יהיה נורא.
היה נחמד לראות פרצופים מוכרים שלא ראיתי המון זמן, לצערי ממש בודדים.
אני כבר לא מכירה כמעט אף אחד בימים אלו...
פגשתי כמה אנשים נחמדים חדשים לי בתחילת הערב כשהדציבלים עוד לא השתוללו והגרון עוד לא נחנק סופית מעשן סיגריות. זה היה נעים. במיחוד הפירגון האמיתי שהרגשתי מכמה מהם.
כבר קשה לי מאוד לעבוד בתנאים לא תנאים האלו, עם המחנק, האור הגרוע והרעש.
כן, כמה שאני לא מרגישה "קשישה" ממרומי 37 שנות חיי שיחגגו מחר, אני כבר לא פרגית צעירה והדציבלים האלו יחד עם האפלה והמחסור בחמצן לא עושים לי טוב.
אבל אני מכורה ללצייר על אנשים, ואין כמו החבר'ה כאן בהתמסרות למכחול ולכן אני מוצאת את עצמי חוזרת למרות הסבל, כי בכל זאת בדס"מ יכול להתבטא בכל מיני צורות, וזה כנראה סוג המזוכיזם שלי בדרך הזויה כלשהי...
קצת מבאס לי עם הקמצנות בטיפים, חייבת להודות.
במסיבות של פעם הייתי חוזרת עם תחושת עילוי לא רק מהיצירות אלא גם מהתחושה שהן מוערכות.
הקטע של לקבל טיפ הוא הרבה מעבר לכסף, זו דרך לבטא הערכה ולפרגן למי שנתן שירות מכל הלב, וכל מי שמכיר אותי יודע עד כמה הציורים שלי מגיעים תמיד מהלב והנשמה.
במיוחד כשאני מאמצת את העיניים והאזניים כדי לתת את כל מה שאני יכולה בתנאים לא תנאים האלו.
כנראה שזה עוד ביטוי לגילי המופלג (:
מרגישה שהחבר'ה של היום זה לא החבר'ה של פעם, וימי החגיגות של הדאנג'ן והנו לימיט מאחורי..
אולי זה ככה כי כבר אין בית, אלא כולנו אורחים של רגע במועדונים ונילים שמשנים את עורם לערב פה וערב שם.
חזרתי גמורה מעייפות ברכבת בוקר מוקדמת לצפון.
בתחנת המוניות לא היתה עוד נפש חיה.
צינת בוקר והעייפות הכניסו את הקור עמוק לעצמות.
התחשק לי משהו חם לשתות ולהפשיר קצת.
בתחנה עמדה מכונת משקאות חמים שנראה כי עברה ימים טובים יותר.
במבט מרחוק תהיתי אם היא תקבל שקלים, כי אולי כל מטבע בלי חור או קצוות משוננים יפול אוטומטית לתא העודף. התהיה הבאה היתה דאגה "ואם היא כן תקבל שקלים - מאיזה שנה בדיוק יש שם בפנים את הסחורה? לפי איך שהיא נראית מרחוק הכל שם מהמילניום שעבר"...
התקרבתי וראיתי שלט "הקפה במכונה נטחן במקום, אנא המתינו בסבלנות להדלקת הנורה".
ישר דימיינתי לי בראש איזה בדואי קשיש יושב כפוף וצפוף במכונה וטוחן פולי קפה במכתש ועלי, ואח"כ מנסה להבעיר אש בעזרת מקלות וקש כדי להדליק את הנורה.
במבט קרוב עוד יותר ראיתי שהמכונה הרוסה לגמרי, בלי החלק שמקבל את המטבעות.
בזה תם הקץ לדילמה האם להעיז ולקנות משהו מהמכונה הזו.
התכרבלתי עמוק יותר במעיל ובצעיף וחיכיתי כמעט רועדת למוניות שיגיעו לתחנה.
אחרי חצי שעה באה הישועה בדמות מונית לבנה צהובה שלקחה אותי הביתה, לגורה מתגעגעת ואמא עצבנית מחוסר בשינה.
הבנתי שאני יכולה לשכוח ממנה בתור שמרטפית באירוע הלילי הבא...
גמילה או לא גמילה, הילדה שלי רוצה בלילה את אמא לצידה ושום תחליף אחר כמו הסבתא או הדודה האהובה לא מתקבל בברכה אחרי השעתיים הראשונות.
כנראה כל עוד הקטנה מצמיחה שיניים ומתעוררת כל שעה-שעתיים בלילה, אני יכולה לשכוח מעבודות ליליות.
רק אחרי שחזרתי והיא ינקה וחיבקה אותי בטירוף היא נרגעה.
עכשיו היא אפילו הסכימה לצאת שוב עם אמא שלי לקניות.
אוטוטו הן תחזורנה ואני אשכיב אותה ואת עצמי לעוד כמה שעות שינה שכל כך חסרות.
כן, צחקתי עם אחותי אתמול שעוד 3 שנים אני בת 40, ושארבעים זה השלושים החדש, אבל אני עוד לא התרגלתי לשלושים הישן ואני מרגישה כמו באמצע שנות העשרים...
כל זה טוב ויפה בתאוריה.
בפועל - אני כבר עייפה מכל הנסיעות והשיטוטים וכל מה שאני רוצה זה להתכרבל בבית, מוקפת במשפחה ובעיקר בגורה הקטנה שלי, להסניף את הריח הגורי כל עוד הוא נודף ממנה, ולהינות ממנה לצידי.
לפני 14 שנים. 27 בנובמבר 2009 בשעה 9:46
