וניל עם פיצפוצית

אני פה ולא פה,
כותבת כאן מתוך הרגל, וגם אז לא תמיד בא לי.
לפעמים (ויותר ויותר ויותר) פשוט לא בא לי לכתוב כאן.
בא לי לחייך אל עצמי ולנצור בלב, בלי לתעד. בלי לחלוק. פשוט לשמור לעצמי.
מקסימום לצלם בתודעה או במצלמה ולהנציח את התיעוד רק באלבום הפרטי שבבית.
לא שהייתי פומבית יותר מדי בחיי.
היו לי כמה התנסויות בודדות פעם.
בדקתי, חייכתי, סימנתי V ברשימה גם על סעיפים שלא היו שם בהתחלה אבל הסתקרנתי לבדוק, ואז המשכתי הלאה.
ובכל זאת באה לכאן, קוראת ומתעדכנת בשקט בחיי כמה אנשים יקרים לי,
כי אפילו שיחות טלפון קשה לנהל בימינו, בחיים העמוסים של כולם, במיוחד עם קטנה שלא אוהבת לחלוק את תשומת הלב שלי עם אנשים מעברו השני של הקו וכשהיא ישנה לא תמיד יש לי זמן או חשק או כוחות לדבר.
לפעמים הקריאה הדוממת והרחש של ההקלדה זה המקסימום שאני מסוגלת להכיל בלילה אחרי יום עמוס.

נכנסתי לרשימה של מי שמגיע למסיבה של פורים.
אני באה לאפר, לנשום קצת אויר מזוהם ולחזור הביתה.
בכל הרשימה הזו בקושי ראיתי 4-5 אנשים שאני יכולה להצמיד פרצוף לניק שלהם.
אני דינוזאורית מסיבות נכחדת. עברו הימים שהכרתי כמעט את כולם וידעתי מה קורה.
היום מה שהכי מעסיק אותי זה כמה שיניים עוד יבקעו לנסיכה ומתי סוף סוף נוכל לישון לילה שלם?

דימוי קצת בעייתי בזמן הנקה - אבל אם הייתי חלב, הייתי כבר חמוצה. התוקף שלי בהקשר חיי הלילה כאן פג. אולי פעם אקום לתחיה בתור יוגורט...