וניל עם פיצפוצית

יש לנו מנהג יומיומי בבית עם הסבתא הקטנה.
הסבתא הקטנה היא הסבתא רבא של הבת שלי, אישה טמפרמנטית בת 94 (טפו טפו טפו בלי עין הרע) הנושקת בקושי לגובה 150 ס"מ כשהיא עומדת על בהונותיה (מה שכבר כנראה לא יקרה בשנים הבאות, אחרי השבר בירך).
כיוון שהעלמה הצעירה כבר לא שומעת איי איי איי, וגם שני מכשירי השמיעה שלה לא תמיד עוזרים ו/או נלבשים בכלל, אז כל שיחה איתה דורשת צעקות כשל המואזין בכפר השכן רק פי ארבע או חמש.
כדי שלא נבהל סתם כאשר אנחנו מנסים להתקשר ואין תשובה אצלה, פותח המנהג שבכל ערב, בסביבות השעה 18:00 מתקשרת אלינו המלכה האם לדווח לנו כי השלום לה, להכתיב רשימת קניות ומטלות ליום-יומיים הקרובים (ולפעמים גם קניות לחודש הקרוב כאילו אנו עומדים בפני מצור) ולדרוש בשלומנו תוך קבלת דיווח מפורט מה עושה כל אחד מדרי הבית ברגע זה.

ביום שאחרי הסדר כולנו שורצים בבית חצי מעולפים (חוץ מהקטנטנה שתמיד יש לה מרץ סטייל ספידי גונזלס). לקראת שעת הש' אמא מתחננת בפני אחותי שתענה היא לטלפון מסבתא. אחותי מסרבת ומפילה את התיק עלי - שכבר שבוע עם גרון כואב ובקושי מצליחה לדבר בחריקות וכל משפט גורר בעקבותיו שיעול זהה לחולי שחפת במצב מתקדם.

כיוון שאחי כבר ברח על האופנוע חזרה לת"א הכרך הגדולה, אחותי נעלה את עצמה מחדש בחדר, הקטנה גם לא מגיעה לטלפון וגם לא ממש יודעת לכתוב רשימת קניות ומטלות ואמא עושה פרצופים של "אני יותר חולה ומסכנה ממך" (כמובן שהיא לא, היא חולה בקושי יומיים, אבל לה מותר לעשות הצגות של מסכנה תוך התעלמות מופגנת שלה בכל השבוע האחרון מהמחלה שלי) וחוץ מאיתנו כרגע אין אף אחד אחר בבית, אז נשארו שתי האופציות הבאות - הראשונה: לא לענות לטלפון ולגרום לסבתי הקשישה להתחרפן ולהתקשר שוב ושוב ושוב עד שמישהו יענה ואז לעבור מסע מייגע של הסברים למה לא ענו לה קודם, או פשוט לענות בצילצול הראשון ולהתפלל שזה יהיה קצר וכואב כמה שפחות.

לסבתא יש שמיעה מאוד סלקטיבית שלא ממש קשורה למכשירים שלה או לגיל.
היא פשוט נוטה להתעלם מהשיעול והחירחור כל עוד חשוב לה לתחקר מה כל אחד עושה ולמה, ולמה אמא שלי לא ענתה לטלפון בעצמה, ואז דרשה התייחסות לקיטור (הרגיל) שאמא שלחה לה יותר מדי אוכל, כי מה היא תעשה לבד בבית עם 7 ביצים חומות וכל כך הרבה תותים (בטח גם שבעה) וטונות מרק עוף עם קניידלאך (בקושי מנה אחת עם שתי כופתאות, ראיתי את אמא אורזת בעצמי) וכו' וכו' וכו'.

בקול ניחר אמרתי לסבתא שתתיחס לזה כאל נס פח הקניידלאך - אוכל שאמור היה להספיק רק לערב אחד יספיק אצלה לשמונה ימים, ומה שישאר החתולים מלמטה ישמחו לקבל (בתנאי שתזרוק רחוק מהכניסה כפי שהבטיחה לאתי השכנה מלמטה שלא מרשה לה להאכיל את החתולים כי היא מפחדת מהם).

כמובן שהשיחה לא קלחה והייתי צריכה לחזור על כל דבר בין 4 ל 6 פעמים בצעקות תוך כדי השתנקויות ושיעול שזכו להתעלמות מוחלטת.

רק אחרי שהוד מעלתה הכתיבה לי את כל המטלות (שכמובן היו זהות לחלוטין לאלו שאמרה לי אתמול בליל הסדר עצמו) וסיימה את תחקיר השב"כ המפורט לערב זה, היא נזכרה לשרבב איזו הערה בנוסח "את עדיין מקוררת?" שניה לפני שניתקה...

כשאמא שלי ממעמקי הספה רצתה לדעת מה לקח כל כך הרבה זמן ומה אמא שלה רצתה, עניתי לה בקול ניחר שאין לי שום כוונות לחזור על השיחה ושגם ככה מחר בבוקר כשהיא תיקח אותה לקנות משקפיים חדשים היא תשמע את הכל שוב ושוב ושוב כל הנסיעה!

ואם אתם חושבים שהבת שלי היתה מוכנה שמישהו אחר יספר לה סיפור לילה טוב לפני השינה אז תחשבו שוב.
למזלי היא נרדמה כבר באמצע הספר ולא הגענו לשלב של "עוד פעם" אחרי סיום הסיפור בפעם הראשונה.