וניל עם פיצפוצית

"אני רוצה שתסבירי לי בדיוק מה זה הפייסבוק הזה"
כך דרשה סבתי בת ה - 94 (אוטוטו, שתזכה לחיים ארוכים ובריאים).

מזל שזה היה בדרך למסעדה באוטו, כי אם היינו בזמן הארוחה בטח הייתי נחנקת מההפתעה.
"פייסבוק?" שאלתי כלא מאמינה, לוודא כי נכון שמעו אזני (כי בכל זאת, לא אני זו המרכיבה שני מכשירי שמיעה). "כן, פייסבוק" עונה לי סבתי.

מצאתי את עצמי מסבירה לבת המאה שעברה את נפלאות הטכנולוגיה הממוחשבת, וכיצד אני יכולה בהינף מקלדת לשלוח מסר לכל חברי וקרובי משפחתי המחוברים אלי דרך האתר, מחפשת דימויים מהעולם הישן ("זה כמו לוח מודעות, סבתא, שבו אני יכולה בבת אחת לתלות מודעה שיראו אותה כל החברים שלי" ; "כן סבתא, אני יכולה לשלוח הודעה גם רק למישהו אחד בלי שכל האחרים יראו", "כן, גם את כל התמונות אני יכולה להציג בלוח המודעות הזה" וכו'...).

אחרי תחקיר מעמיק של חצי שעה או יותר (על קיבה ריקה זה הרגיש כמו נצח) הבינה סבתי איך יתכן שהבת דודה מקרואטיה הגיבה בפייסבוק לתמונה שלה קוראת בהגדה שצילמנו בליל הסדר והעלתי באותו לילה או יום למחרת, ורשמה מתחתיה בסרבו-קרואטית תקנית שהיא מתגעגעת ומוסרת חיבוק גדול.

לרגע גם התלבטה סבתי באם לפתוח פרופיל משלה באתר, אבל לבסוף החליטה שדי לה להכנס מהפרופיל שלי או של אמא שלי כדי ליצור קשר עם הדודים שבגולה או עם בן הדוד ואשתו שגרים במרחק יריקה ממנה (בגילה בכל זאת כבר לא פשוט לירוק עם השיניים התותבות...).

בביקור הבא של סבתא אצלינו בבית התחייבתי לשבת איתה מול המחשב ולהראות לה את הפלא הטכנולוגי. אולי היא גם בכל זאת תפתח פרופיל, היא אמרה: "אני אחשוב על זה עד הפעם הבאה".