הבית שלנו נראה כמו אחרי פוגרום.
ביומיים האחרונים היו לי די הרבה שיחות עבודה, וכשאני לבד עם הקטנה בבית זה אומר מבחינתה שהיא יכולה לעשות מה שהיא רוצה ואני לא אכעס עליה בזמן אמת כי אני בטלפון עם הפרצוף העסוק שלי והיומן ביד.
הממזרית הקטנה הזו עוד לא בת שנתיים וכבר עושה לי אבחנות - היא יודעת בדיוק מתי אני מדברת עם חברות ומגיבה אליה בזמן אמת, כולל נזיפה בטון אסרטיבי, ומתי אני בעינייני עבודה ואז אלו רק המבטים והנפת האצבע שלא ממש מזיזים לה, להיפך - זה טריגר נוסף לשפוך תוכן עוד ארגז או סלסלה על הרצפה.
אמנם אח"כ היא מתבקשת לאסוף הכל ואני אפילו עומדת על כך שזה יקרה במיידית, אבל אז צלצול טלפון נוסף עם עוד שיחה עסקית - והופ! כל מה שנאסף שוב על הרצפה.
בשלב מסויים כבר ויתרתי, סגרתי את המכשיר, אספנו דברים והשכבתי אותה לשנת הצהרים שלה, אבל איכשהו עדין הבית הפוך עם כל מיני צעצועים שנדדו מפה לשם ומשם לפה, פאייטים מפוזרים על הרצפה, ופירורי בצק יבש בשלל גוונים זרחניים.
מחרתיים סבתא שלי מצד האבא מגיעה לתערוכה של חבר טוב שלה פה בכפר, וזה אומר שיש סיכוי גדול שתבוא לבקר אצלי.
מחר הבית חייב להפוך מהפך ולעבור את מסדר המפקד. זו הסבתא שמרביצה, וגם בגיל 87 הכאפה שלה משאירה סימן אדום וכואב בישבן (למי שחיפש סיבה ללמה ונילית שכמותי מסתובבת במקומות שכאלו - בבקשה!).
טוב שאמא שלי מחר בחופש, מחר אני הולכת להכנס לתפקיד עוזרת הבית (מה לעשות, לבולינה לא היה זמן לבוא, היומן שלה מפוצץ בימי חמישי-שישי עד שנת 2221 בערך...).
היום כבר אין לי כוחות לעשות שום דבר.
אלו הרגעים שבהם אני חושבת לעצמי "מה שווה האהבה לילדים כמו של מרי פופינס אם היא לא באה יחד עם היכולת להחזיר כל בלגן למקומו בנקישת אצבע?"
לפני 14 שנים. 15 באפריל 2010 בשעה 20:50
