וניל עם פיצפוצית

אני אוהבת זיקיות, איך אפשר שלא?
במיוחד את זיקית שלנו מכאן, אבל גם את מקור ההשראה מן הטבע.
לצערי בשנים האחרונות בקושי יצא לי לראות זיקיות, הפעם האחרונה היתה בבצרה בדרך הביתה מסשן צילומים. פתאום ראינו זיקית מקסימה חוצה את הכביש והנשימה נעתקה.

היום במהלך טיול אחה"צ עם הגורה זיהיתי את הצללית האהובה בתוך משהו מעוך ויבש. זו היתה זיקית תינוקת שנדרסה למוות והיתה כולה שטוחה ומיובשת.
הלב נצבט!

הרמתי אותה בעדינות והראתי לקטנה: "את רואה? זו הקליפה של הזיקית התינוקת. מה שהיא היתה פעם כבר לא פה, היא בגן עדן ופה נשארה רק הקליפה של הדבר היפיפה שפעם היא היתה. בואי נקבור אותה באדמה".

"היא בגן עדן עם ג'ינג'י" ספק שאלה ספק הצהירה הקטנה, כשהיא נזכרת בחתול האהוב שלה שהחזיר את נשמתו לבורא בנסיבות מסתוריות לפני כחודשיים (כנראה הורעל). לפחות ממנו נפרדה כשהוא במצב שלם יותר. הוא נראה אותו הדבר רק נוקשה וקר כשמצאנו אותו תחת העץ בגינה. "כן, היא בגן עדן עם ג'ינג'י" עניתי לה.

חפרנו גומה באדמה וקברנו את הבייבי זיקית.
כשהגענו בבית הקטנה סיפרה בהתרגשות: "הזיקית התינוקת בגן עדן עם ג'ינג'י והקליפה באדמה" .

בגיל שנתיים כנראה קל יותר להתמודד עם המוות.
עם השנים זה נהיה יותר מסובך וכואב...