וניל עם פיצפוצית

היתה לי נסיעה ארוכה עד ללוויה של דסי, ניסיתי להתכונן לזה מבפנים, אבל זה בלתי אפשרי.
ידעתי שאני הולכת להפרד ממישהי שבקושי ראיתי, שאת בן זוגה פגשתי לשניה פעם בחושך ואפילו לא יצא לנו לדבר אז, את אמא שלה פגשתי רק בבי"ח, ואת שאר האנשים בחייה לא הכרתי בכלל, אולי חוץ מכמה דברים שסיפרה.

דבר אחד היה לי ברור, שיגיעו המון אנשים.

מי שיצא לו לדבר איתה בטח יודע, דסי היא מהאנשים האלה שישר נכנסים ללב ולנשמה, וידעתי שאם לנו זה קרה דרך האינטרנט, בטוח יהיו הרבה מאוד אנשים שגם בהם היא נגעה.
זו היתה הלוויה הכי מיוחדת שהייתי בה מיימי. היא רצתה שישמחו ויחגגו את החיים שלה כשתמות, ובאמת שכולם ניסו, אבל הדמעות זלגו.

התמונה שלה מחייכת את החיוך הקסום שלה היתה ממוסגרת ליד הארון והיא היתה מוקפת פרחים שהיא כל כך אהבה.

היתה מוסיקה ואנשים הקריאו דברים שכתבו לה ולא היה אחד שהצליח לא לדמוע מרוב כאב והתרגשות.

היה רב רפורמי שהסביר על משמעות הלוויה וניחום האבלים ביהדות ואמר דברי חוכמה וראו שהוא רצה לדעת כמה שיותר על דסי ולא סתם בא לקונן וללכת כמו שראיתי רבנים אחרים עושים. הוא עשה הכל מאהבה, כפי שראויה היתה דסי לקבל.

אנשים מדהימים היו שם סביבה, היא ידעה לאסוף סביבה אנשים מלאי אהבה.
אנשים שיחד כאבו את הפרידה ממנה, כאבו את הפרידה שלה מהעולם הזה, ומהם, האנשים שכל כך אהבו אותה. טוב, איך אפשר היה שלא לאהוב אותה?

אין מילים לנחם בכאב שכזה, היא היתה כל כך צעירה, כל החיים היו לפניה והיתה לה את הזוגיות שכולם רק חולמים עליה, ופתאום נקטפה מהעולם הזה מסיבות שאנו כאן לעולם לא נבין.

היא מלאך עכשיו, כפי שקודם היתה מלאך בשר ודם, עכשיו היא מלאך במרומים.