עוד קלישאה שלפעמים פתאום קולטים כמה היא לא...
"תחיה כאילו היום הוא יומך האחרון"
שתינו חשבנו שיש לנו את כל הזמן שבעולם, בכל פעם שתכננו להפגש ופתאום הייתי צריכה לנסוע לצפון או היא לדרום או משהו אחר צץ לנו פתאום, כל פעם צחקנו ואמרנו "לא נורא, בפעם הבאה"
ופתאום אין פעם הבאה, פשוט אין.
אין גם לשלוח הודעות פרטיות ואין למי להתקשר כי היא כבר לא עונה. מהיכן שהיא נמצאת היא לא מתקשרת בדרכים שעד היום תיקשרנו.
אבל מהמעט שהכרנו אני בטוחה שהיא היתה אומרת לי לא להצטער על מה שלא קרה אלא לשמוח על מה שכן היה, על כל הדברים הכייפים שהיו לנו, ביחד ולחוד.
היינו דומות בזה, בלחיות את החיים בחיוך, לתת מכל הלב, ליצור, לאהוב...
אלו הדברים שחיברו בינינו תמיד בשיחות.
דיברנו על אהבה ועל יצירה ועל התנדבות ועל להרגיש תחושת ערך וסיפוק ממה שאנחנו עושות.
השלמנו אחת לשניה משפטים בשיחות הטלפוניות שלנו, בהתכתבויות הרגשנו תמיד שאנחנו מבינות בדיוק על מה השניה מדברת.
חיבור של שתי נשים עם קוצים בתחת מרוב רצון לחוות ולבלוע את העולם הזה על מה שבו.
חיבור של בנות שמנהלות שיחה על חרוזים וציור ועיצוב ופרחים וזוגיות ואהבה וכמה קשה למצוא וכמה זה אושר צרוף כשיש את זה בחיים, את הדבר האמיתי.
וזה לא שדיברנו בכל יום ושהיינו החברות הכי טובות, לשתינו היו חיים סוערים ונסענו וחזרנו והיינו פה והיינו שם ורק מדי כמה זמן עצרנו לרגע לחלוק חוויות.
וזה תמיד היה מדהים, ומצחיק, ומחובר ומלא רגש, כי ככה זה פשוט יצא מאיתנו. הכי פשוט שיש!
אז עכשיו אני צריכה לזכור לא לדחות יותר דברים שאני רוצה מאוד לעשות, כמו לבקר במוזיאון או לבלות עם האחים שלי ועם החברים שאני אוהבת, או להגשים את החלומות שטרם הגשמתי - הגיע הזמן להמשיך ולסמן ברשימה שלי V
ובכלל - להינות מכל מה שאני עושה, גם אם הוא לא ברשימה.
להתענג על כל דקה פה
ולדעת שבבוא היום, אוכל לומר כמו פרנק סינטרה:
I did it my way
לפני 18 שנים. 2 במאי 2006 בשעה 8:50
