פעם היו לי המון כעסים כלפיה, הרגשתי שהיא אף פעם לא מבינה אותי ואפילו לא מנסה.
חשבתי שהיא אגואיסטית וחושבת רק על עצמה.
לא שלא אהבתי אותה, אבל תמיד היתה לי בטן מלאה עליה, היא היתה הבן אדם היחיד ביקום שהייתי רבה איתו ממש, עד צעקות.
זה עבר.
היא עברה דברים והתפתחה וגדלה, וגם אני התבגרתי.
לא שאנחנו לא רבות קצת לפעמים, אבל למדתי להבין שכשהיא מבקרת אותי או מתערבת לי בחיים זה כי אכפת לה, ואז אני אומרת לה שתסמוך עלי שקיבלתי ממנה מספיק כלים טובים כדי שאוכל להתמודד עם הדברים בעצמי.
היום אני מבינה שהיא היתה עוד ילדונת בת 20 כשנולדתי, היא לא חוותה חצי ממה שאני חוויתי כי היא היתה עם אבא מאז שהיא היתה בת 14. היא הקימה משפחה בגילאים שאני עוד הסתובבתי ולמדתי להכיר את עצמי.
היום אני מבינה כמה חשוב לחוות הרבה דברים ולהיות עצמאית וחזקה ומגובשת לפני שנכנסים לזוגיות ולהקמת משפחה.
היום אני מבינה כמה הרבה היא נתנה לנו על חשבון ההתבגרות האישית שלה, על חשבון החוויות שהיא לא חוותה. היום אני מסוגלת להעריך את הבחירה הזו שלה.
היום אנחנו חברות, אני יכולה לדבר איתה כמעט על הכל, אני כבר לא מרגישה צורך לריב איתה כל הזמן, אני יכולה להעריך את הנתינה שלה ולהבין יותר מה היא עברה בחיים ולהיות איתה בלי לשפוט אותה.
היום אני חווה אותה אנושית יותר, חמה יותר, נגישה יותר.
היום אני מבינה שכל מה שהיא עברה בחיים וכל מה שאני עברתי הביא אותנו להיות מי שאנחנו.
היום אני מסוגלת לקבל אותה כפי שהיא, על יתרונותיה וחסרונותיה, כפי שלמדתי לקבל את עצמי.
היה שווה לעבור את כל הקשיים שעברנו, ביחד ולחוד, כי בסופו של דבר - זה מה שקרב בינינו.
היום אני אוהבת אותה הרבה יותר.
לפני 18 שנים. 13 במאי 2006 בשעה 13:14
