וניל עם פיצפוצית

חזרתי לא מזמן מסשן של 3 שעות דגמון לקבוצה של התאחדות המושבים או משהו כזה... יש להם סמינר של יצירה, אהבה ואינטואיציה, וביקשו ממני לדגמן עבורם היום ומחר.

הגעתי למלון שבו התקיים הסמינר, יצא לקראתי המורה, צייר שנראה כמו קריקטורה של עצמו;
שיער ארוך בבלגן קופצני, זיפים, שארוול דהוי וחולצת טי מסמורטטת ונעלים שראו ימים טובים יותר.

הוא רצה להתחיל עם ציור עיוור - ז"א שמציירים בלי להסתכל על הדף. לא היה לו שעון והוא אמר שגם ככה זה לא משנה, שאחליף תנוחה מתי שבא לי.
הוא זורם...

קבוצת הפנסיונרים שנרשמה לסמינר כמעט התפלצה.

טוב, אז מה עושים? אין לי גם שעון ו/או יכולת לאמוד זמנים לתנוחות יחסית קצרות, אז החלטתי שאני שרה לעצמי שיר בלב ובכל פעם שאני מסיימת אותו אני מחליפה תנוחה.

מנחשים איזה שירים זמזמתי לעצמי?
כן, נכון... הלב, הקטקטים, הבית של פיסטוק, קשת בענן ושאר שירים הזויים.
מה שהשפיע וגרם לי לעשות תנוחות הזויות גם כן, ולצייר המפורסם להתמוגג מנחת.

אם רק הוא היה יודע מה עובר לי בראש (:

אחרי זה היתה לי תנוחה ארוכה יחסית של 20 דקות כדי להסדיר את קצב הלב של הפנסיונרים לפני שנצטרך להזמין אמבולנס. תנוחות מהירות גורמות להם למצוקה ואני עוד השתדלתי למשוך כל שיר 2-3 דקות.

ואז הצייר ביקש שארקוד לצלילי מוסיקה

הייתי לרגע בהלם, אני ממש לא יודעת לרקוד, כשאני בחתונה וחייבת לרקוד בשביל הנימוס אני שותה לפני זה כמויות נכבדות של אלכוהול כדי להצליח לשחרר חלקית את הבוהן הימני ואת הזרת השמאלית לסרוגין.

אבל עבודה זו עבודה ואי אפשר לפשל, אז עצמתי עיניים, הרצתי לעצמי בראש כל מיני "נולד לרקוד" וזזתי לצלילי המוזיקה בכל מיני פוזות.

אחרי המון זמן של כל מיני התקפים אפילפטיים שאפילו לא העזתי לפקוח עיניים ולראות מה אני עושה מסכנת המוות מפאדיחה, הצייר כיבה את הטייפ ואמר שתהיה עכשיו הפסקה של 10 דקות ואז עוד פוזיציה ארוכה.

ניגשו אלי כמה קשישות ושאלו אותי כמה שנים אני כבר רוקדת כי זה היה נפלא, הייתי בהלם!
אני לא יודעת לרקוד, סתם עשיתי פוזיציות קצרות לפי הקצב, אין לי שמיעה מוזיקלית בשיט.
אין לי שמץ של מושג על מה הן מדברות!

הייתי משועשעת מאוד. כנראה שזה היה בולט בהבעת הפנים שלי כי הצייר אמר שיש לי חיוך של מונה ליזה, בזמן הפוזיציה הארוכה הבאה.

מעניין אם גם המונה ליזה פיזמה לעצמה בראש שירי ילדים מפגרים בזמן שלאונרדו צייר אותה?