וניל עם פיצפוצית

מחר מתחיל סשן שאין לי מושג מה הולך לקרות בו ואין לי גם מילת בטחון שם וגם אין לאן לברוח.
מחר אנחנו טסים לטיול יום הולדת 90 לסבתא בחו"ל.

על הבוקר קיבלתי SMS מאמא ואני מצטטת:

"לידיעת ציבור הנוסעים מחר, כללי ההתנהגות מחייבים להגיע בזמן לנתב"ג, לא להביא חומר שעלול לסבך אותנו. הכלא הטורקי איננו קיטנה. לקום כל בוקר בבוקר. להקשיב לסבתא!"

אני עצמי לא מעשנת שום דבר, אבל ההודעה המעצבנת הזו על הבוקר עשתה לי חשק לגלגל איזה ג'ויינט או להוריד ראש (או להוריד לאמא את הראש).

אני מתה על סבתא שלי, אמא של אמא, אבל היא בגובה מטר וצ'ופצ'יק והולכת לאט ומועדת מדי פעם כשיש מדרגה. צריך ללכת איתה לאט ובזהירות. אני מסוגלת לעשות את זה איתה בכיף פעם בכמה זמן כשאנחנו יוצאות יחד לקניות בעיר או מהאוטו לבית שלה, אבל 4 ימים ללכת לאט ולהחזיק לה את היד? אני אתחרפן! אני לא בנויה ללכת לאט, האופי הקשתי שלי גורם לי לדהור קדימה. ושלא לדבר על העצירות כל רבע שעה לחפש שירותים כי היא לקחה פוסיד...

מה הקטע של לחגוג יומולדת 90 לסבתא בחו"ל? אי אפשר לעשות מסיבה גדולה בבית?
מה גורם לאשה בת 90 לרצות ולשעוט ברחובות עיר זרה כשהיא נוטה ליפול בכל רגע?
הסבתא השניה שלי רק בת 83 וכבר אומרת שנמאס לה לטוס להונגריה בכל שנה והכי טוב לה בבית עם הנכדים שלה סביבה, "עכשיו תורכם לטייל", היא אומרת, "אני טיילתי מספיק"...

אמא שלי היא אחד האנשים הכי פחות רגועים שיש בעולם הזה, היא מבריקה ואינטיליגנטית(כמעט כמו סבתא) ותענוג לנהל איתה שיחה בימים טובים, אבל כשצריך לארגן ארוע משפחתי כמו ארוחת חג ל- 6 אנשים, למשל, היא מתחרפנת לגמרי ומתחילה להציק לכולם ולצעוק.
אם זה מה שקורה לפני החגים, אני מפחדת לחשוב מה יעשה לה הטיול לחו"ל, ואני עוד מחשיבה את עצמי לאדם אמיץ...

ראיתם את ה SMS ששלחה לי (ולאחיי ואחותי), אני באופן אישי - כבר עם בטן מתהפכת.

כבר אתמול הודעתי לשותפתי היקרה שבמידה ואני לא חוזרת הביתה ביום ראשון בערב, שתרים טלפון לחפש אותי בגהה או בשלוותא.

ואולי אני סתם מפחידה את עצמי, מכינה את עצמי לגרוע מכל...
אבא שלי אומר שלא בריא לפתח ציפיות, "ציפיות זה לכריות" הוא אומר תמיד, אז לפעמים אני מעדיפה שלא לצפות לשום דבר או להכין את עצמי לגרוע מכל (כמו במקרה הזה) כדי להיות מופתעת לטובה.

עכשיו רק נשאר להחביא את כלי הנשק (פצירה, מספרים לציפורנים ואולר בגודל בוטן) בתיק כלי רחצה כדי שלא יציקו לי בבדיקה הבטחונית בשדה התעופה, למחוק את הכרטיס זכרון במצלמה ולפנות מקום להנצחת הטראומה החדשה, לארוז הכל ולא לשכוח דרכון וביטוח ורשיון הצלילה (אני משלה את עצמי שאמא וסבתא יסכימו לשחרר את אחי ואותי לצלול איזה בוקר, תמשיכי לחלום, זה לא יקרה), לארוז בגדים נוחים למסעות ועוד קצת בגדים נחמדים ליציאה בערב (כשאמא וסבתא ירדמו אנחנו מקווים לצאת קצת לבלות ולנקות את הראש, איך שאני מכירה את סבתא - היא עוד תרצה לצאת איתנו לפאב כדי לא לפספס שום דבר).

נשימות עמוקות, להכניס הרבה חמצן לריאות, להרגע...
ממחר יתחיל הסופ"ש המשוגע