וניל עם פיצפוצית

יום ה', בוקר
טלפון מאמא "את ערה?"
"לא, אמא, אני ישנה... מה נראה לך? אני כבר בדרך לרכבת, כן ארזתי את המצלמה"
ברציף בת"א אני נפגשת עם אחי ואחותי, אחי השני אחר את הרכבת הזו ויגיע בזו שאחריה, אמא כבר בלחץ.

הגענו לנתב"ג 3 שעות לפני הטיסה בגלל הלחץ של אמא, היא בעצמה עוד לא הגיעה עם סבתא. כל 5דקות טלפון לבדוק עם אחי כבר הצטרף אלינו. בסוף הם הגיעו כמעט יחד.

אמא רצתה שנעזור לסבתא, אנחנו רצינו לרוץ לדיוטי פרי, הרי בגלל שרצתה שנחכה להן לא הלכנו קודם והטיסה עוד מעט יוצאת.
אז היא נשארה עם סבתא ואנחנו הלכנו לדיוטי, אחותי הצטיידה בפאקטים לשותף שלה, אחי בפאקטים כדי שיהיה להכין תערובות מגידולים אחרים, אחי השני קנה טבק לגילגולים ושוקולד משובח, ואני קניתי m&m, תנחשו למי (-;

אמא כל 5 דקות מתקשרת לבדוק מה איתנו כי כבר הכריזו על העליה למטוס.

עלינו למטוס צעצוע, הרוחב של המושב מתאים לטוסיקים מידה 40 לכל היותר וגם זה בדוחק, והמקום לרגלים גם כנראה נמדד לפי מקסימום גיל 8.
דיילות טורקיות באיפור מוגזם ליהגו בשפה המוזרה הזו ולאחר מכן באנגלית שנשמעה אותו הדבר בדיוק.

ניסיתי לקרוא או להרדם, מולנו הקרינו סרט פירסומי עם נופי טורקיה בריפיט ובווליום שאפילו סבתא שמעה ללא מכשיר השמיעה שלה. שלפתי את אטמי האוזנים שאני תמיד מחזיקה בתיק למקרי חירום וחזרתי לנמנם.
כל 5 דקות אמא או סבתא היו חייבות לברר אם אני ישנה ועל מה הספר שאני קוראת.
ניסיתי לעשות נשימות יוגה ולהרגע, אבל במטוס הצעצוע הזה בקושי היה אוויר לנשימור רגילות.

בנמל התעופה בדלמאן חיכה לנו צחי, מדריך טיולים מלא אמביציה והומור מוזר שרק לפעמים הצחיק, אבל אין ספק שמגיע לו צל"ש מיוחד על הסבלנות בה קיבל את אמא וסבתא שלי שהציקו לו בשאלות (אמא לגבי שכירת רכב ומסלולי טיולים מומלצים וסבתא בתחקירים מקיפים לגבי ההיסטוריה של הארכיאולוגיה המקומית, הסתבר שהיא יודעת על זה הרבה יותר ממנו עם התחקיר שעשתה בבית לפני הטיסה).

מרמריס התגלתה כאילת עם שינויים קלים, הטיילת נראתה כמעט אותו הדבר, רק שצוותי הבידור לא היו בלובי של בתי המלון אם כי בפאבים של הטיילת.
לכולם היתה אותה תוכנית בידור מגוונת שכללה מופע היפ הופ, רקדנית בטן, והלהיט העכשווי - מופע מייקל ג'קסון!

אחותי ואני באחד הערבים פשוט הצטלמנו ליד כל שלט שבכניסה לפאב כשאנחנו מצביעות על הכיתוב "מייקל ג'קסון" כשאנחנו מתפוצצות מצחוק. בכל פתח פאב שידלו אותנו להכנס תוך כדי פירוט האטרקצית לאותו הערב כשהם ממתיקים בקולם את האטרקציה שאי אפשר לסרב לה: יש לנו מופע מייקל ג'קסון! אז במקום אחד אחותי ענתה: "אבל לכולם פה יש מופע מייקל גקסון" ואז הבחורה אמרה לה בלחש "אבל לנו יש את האמיתי!" בקטע הזה כבר כמעט בכינו מצחוק.

על כל מסכת הטיולים במשך היום אני אפילו לא רוצה לספר, זו טראומה ואני מדחיקה!
בקצרה אם אתם חייבים לדעת, זה היה משהו בסגנון "למה את עם בגד ים מתחת? את יכולה להחליף כשנגיע לחוף" "רחצת ידים לפני האוכל?" "אל תכנסי לשוק רק עם הגופיה, זה פוגע ברגשות שלהם, תכסי את עצמך עם משהו" "את ישנה?" (כשניסיתי לעשות עצמי ישנה באוטו כדי שירדו ממני קצת) "בואו נשיר קצת: הדרך ארוכה היא ורבה רבה..." (אמא שלי שמזייפת בטירוף) "מה אתם מתלחששים שם מקדימה? דברו יותר חזק שגם אני וסבתא נשמע" וכו' וכו' וכו'...

שלשום בערב אכלתי בטעות תבשיל ירקות עם בשר, כי הבחור בחדר האוכל שבקושי ידע אנגלית אמר לי: "נו מיט, נו מיט" כששאלתי אותו אם זה צמחוני, ולי אסור לאכול בשר. אכרי כמה ביסים של חצילים וקישואים גיליתי שם חתיכות בקר שלמזלי לא אכלתי מהן, אבל כיוון שהכל בושל יחד התפללתי שלא תהיה לי שואה בבטן. באותו ערב אחרי שסבתא ואמא הלכו לישון יצאתי עם אחותי לפאב, שתינו יין אדום ונהנינו וחזרנו לישון בשעה סבירה כי היינו צריכות לקום מוקדם להמשך המסע למחרת.

בבוקר קמתי עם כאב בטן קטן ונסבל שהלך והתגבר במשך היום.
זה דרש ממני מאמץ נפשי מטורף להתמודד גם עם כאב הבטן וגם עם הניג'וסים הבלתי פוסקים של אמא וסבתא. אחה"צ כשחזרנו למלון כבר התמוטטתי. הכאב היה בלתי נסבל ואחותי רצה איתי לחדר וטיפלה בי במסירות ובגבורה.

לארוחת הערב החגיגית לכבוד יום ההולדת של סבתא כבר לא הייתי מסוגלת להגיע. הייתי מקופלת מכאב במיטה עם רעידות של חום וקור לסרוגין וזיעה קרה. סיוט אמיתי.
אחותי קפצה אלי פעמיים עם כוס תה מרווה ובקבוקי מים לשמור עלי שלא אתייבש.
בסוף הערב סבתא ואמא באו לראות מה שלומי ועשו כל כך הרבה רעש והציקו לי עם "אולי תקחי כדור" "יש לי אקמול בחדר, להביא לך?" כשכל מה שאני צריכה זה לחכות עד שהכל יצא לי מהמערכת ואז אוכל להתאושש, זה לא סיפור חדש, הרי אני צמחונית בגלל הבעיה הזו כבר מיליון שנה בערך.

אחותי ריחמה עלי וגרשה את סבתא ואמא מהחדר כדי שאוכל לישון. קצת אחרי זה סוף סוף הצלחתי להקיא את הכל והתחלתי להתאושש. רציתי ללכת עם אחותי לעיר לקנות רחת לוקום שהבטחתי לחברים, אבל לא הייתי מסוגלת לקום מבלי להסתחרר. הייתי לגמרי חלושס.
אחותי, שתזכה לחיים ארוכים, דאגה לי גם לזה, בזכותי היא גם התחילה לאהוב רחת בעצמה, כי היא הבינה שהדבר הסינטטי שמוכרים לפעמים בחנויות הוא זוועה לעומת הרחת הטרי שקונים במקומות טובים.

הבוקר, לאט ובזהירות ארזתי עצמי ומטלטלי ויצאנו במסע הארוך חזרה אל ארצינו.
אמא שראתה שאני עוד חלשה הציעה שאבוא אליה לצפון, אבל אני לא הייתי מסוגלת לעמוד בזה ואמרתי לה שאני בסדר, שאני אתאושש בקרוב ושיש לי מה לעשות בבית. יש גבול לכל תעלול!

אם סבתא ואמא לא היו הולכות לישון מוקדם כל ערב ולא היינו יוצאים כל האחים לבלות בלעדיהן, לא הייתי שורדת את הטיול הזה בשפיות.
הצחוקים עם החבר'ה הטורקים וחיי הלילה התוססים של מרמריס הם שנתנו את החיזוקים והכוחות לשרוד את הנידנודים הבלתי פוסקים.
במיוחד ג'וסף מהגרין ביץ' וצ'רלי מהדוכן אטרקציות, וג'וני מההחלפת כסף והאנשים הנחמדים בחנות המיניאטורות מזכוכית שפקדנו בכל ערב בסוף השבוע הזה.

כמה טוב להיות שוב בבית, כמה מבאס שפיספסתי את המסיבה המשובחת של אמילי ו F וכמה טוב שבעוד שבועיים יש עוד אחת שכזו ואותה אני לא מתכוונת לפספס (-;