וניל עם פיצפוצית

עקב הבלגן בצפון אמא שלי התקשרה אלי מוקדם בבוקר, העירה אותי כדי לספר שהיא לקחה את סבתא אליה כדי להתרחק מהקטיושות שנפלו בנהריה.
פעם אחרונה שזה קרה הייתי ילדה קטנה, סבתא גרה אז במגורי צוות של בי"ח נהריה וכשהחזרנו אותה הביתה בסוף ההפגזות גילינו שאין לה מרפסת.

התקשרתי לסבתא השניה (מצד האבא), הם גרים שם בבית דו משפחתי אחד: היא, סבא, הדוד שלי, אשתו וארבעה ילדים ומקלט אחד קטן. אמא שלי הזמינה אותם אליה גם, לה יש בית ענק עם מקלט מרווח ויש מקום לכלם, אבל הם העדיפו להשאר בבית ולהצטופף קצת בשעת הצורך. הם רק יפנו את שולחן הציור הגדול של סבתא כדי שיהיה להם יותר מקום.

חוץ מאמא שלי שיחסית רחוקה מטווח אש, וסבתא שאצלה, כל השאר ממש קרוב לנפילות.
כבר היינו בסרט הזה פעם, אני יודעת שהם כבר רגילים ולא ממש מתרגשים ודי ממשיכים כרגיל חוץ מהגיחות למקלטים מדי פעם, אבל בפעם שעברה הייתי איתם ועכשיו אני רחוקה ומתהפכת לי הבטן.

אבא שלי סיפר שגם לא רחוק מהם היו נפילות, והם שומעים הכל ממש מקרוב.

הם גם לא רוצים לבוא למרכז, למרות שהם תיכננו לפני כמה זמן לבוא לכמה ימים לבלות - כשהצעתי שזו הזדמנות טובה ושיבואו, אבא אמר שהם לא נוטשים.

מבינה אותו, הייתי שם במצב הזה, לא רוצים לעזוב את הבית למרות שסביבו מתפוצצים דברים, הבית תמיד נותן אשליה שהכל בסדר, שאנחנו בבית שלנו ואף אחד לא יזיז אותנו מכאן.

והם שם ואני פה ויש לי את המחשבות המנקרות האלו שלא עוזבות, שאני צריכה להיות שם איתם. סבתא צעקה עלי "שלא תעיזי לבוא במיוחד בגלל זה" מה גם שהפסיקו את הרכבות לנהריה אז זה די סיפור להגיע באוטובוסים ואין לי כוחות לזה, וגם ככה יש לי מיליון סידורים היום במרכז ודברים שרציתי לעשות ולא הספקתי כמו לגמור סוף סוף לסדר את החדר שלי, עכשיו כשתיקנו לי את הקיר המתפרק...

והאמת - אני לא ממש מצליחה להתרכז כשאני יודעת שפחות מקילומטר מהבית של סבא וסבתא / הדודים / אבא ואשתו ואחי נופלות קטיושות...

התקשרתי לכולם לברר שהכל בסדר, בן דוד שלי ענה "הכל פצצות (:"

טוב, כל עוד הם צוחקים אולי אני אצליח להרגיע את עצמי גם...