בחיי שאני מנסה להיות רגועה אבל זה כל כך קרוב אליהם, כל הקטיושות האלו!
קיוויתי שאחי הקטן לא יצטרך להיות בלבנון כמו אבא ושני הגדולים יותר שטחנו שם בלי סוף.
או לפחות שהקטנצ'יק לא יעבור את מה שעברנו אנחנו בתור ילדים במלחמת שלום הגליל, אבל עכשיו זה כבר אבוד...
הוא עוד לא בן 6 וכבר סיפר לי בטלפון שיש מטוס שטס מעליהם ומפיל פצצות על הרעים ושומר עליהם כי הם טובים, ושהוא ראה את מכבי האש מכבים שריפה בצד. שאלתי אותו איפה זה בצד? אם זה רחוק? הוא ענה "לא רחוק, בשטח של זאביק" (מה שאבא צינזר בשיחה שלי איתו, כי לא רצה שאדאג, השטח של זאביק נמצא צמוד לשטח של אבא שלי, וברור שהשריפה נגרמה מנפילה של קטיושה).
קטיושות נופלות במרחקים של פחות מקילומטר מהאנשים שאני הכי אוהבת בעולם - המשפחה שלי. קשה לי להיות רגועה היום.
לא משנה כמה כלים שטפתי וכמה כביסות עשיתי, כל מה שבד"כ מרגיע אותי, היום זה לא עוזר...
לפני 17 שנים. 13 ביולי 2006 בשעה 15:04
