וניל עם פיצפוצית

מתקשרת שוב הביתה, לאבא, (אני קרציה היום, מטלפנת כל כמה שעות לשמוע שהכל בסדר).
אחי הגדול שם, עונה לטלפון, אומר שהכל בסדר ושארגע ואם תיפול עליהם קטיושות הם יתקשרו לספר.
ברקע יש רעשים של אנשים מדברים ובומים. הם כל הזמן בטלפון כי כולם מתקשרים ודואגים.

אחי אומר: טוב, יש פה רעש ואני לא יכול לדבר, אני יוצא החוצה לראות את המטח של הקטיושות"

פלאשבקים מימי של"ג ומלחמת המפרץ.... אמא בהיסטריה לוקחת את הקטנים למקלט, אחי ואני יוצאים להסתכל על המטחים. גם כשהיינו ילדים, גם כשהיינו בגיל העשרה, יוצאים להסתכל בשמים לאתר את הנפילות.

יש משהו יפה בצורה חולנית בנפילה של קטיושה, הצלילים האלו היו ממכרים, חיכינו להם, היינו נרגשים מכל מטח, לא חשנו בשום סכנה, הרגשנו בלתי מנוצחים.

יכול להיות שאם הייתי איתם הייתי מרגישה אותו הדבר, כמו אחי.

אבל אני רחוקה מהם, ואני חייבת לשמוע שהכל בסדר שם כדי לא להתחרפן.